יום לאחר הפגנות הזעם של ישראלים ממוצא אתיופי בשבוע שעבר, צרכתי הרבה מאוד עדויות על מה שעבר על מי שנתקע בכבישים או נקלע להמון זועם עד כדי שחשש לחייו, כמו נהג המכונית שהוצתה בצומת עזריאלי בתל אביב, בעודו בתוכה, או אחרת שספגה אבנים שניפצו את שמשות מכוניתה בעוד בנה בן החמש בתוכה. על כל עדות כזו שמעתי עשרות עדויות אחרות, של ישראלים שחיים לצדי, שנולדו פה, ועדיין סופגים מאחרים הערות, מבטים והתייחסות שאין אלא לתארה כגזענות בוטה. לשמוע מיילדת שאמה של יולדת אמרה לאוזניה ולאוזני מנהליה כי "כושית לא תיילד את הבת שלי", ולבכות. 
אנחנו אוהבים להתהדר ב"ערבות הדדית", להרגיש שזה מותר החברה הישראלית ממדינות העולם. איפה היא בדיוק, אם יולדות מבקשות שלא לשכב לצד ערביות בחדר, ואמותיהן מבקשות שיהודיות בעלות עור כהה לא יילדו את בנותיהן? איפה היא אם תושבי עוטף עזה כבר שנתיים נאבקים לבד בשריפות שמכלות את שדותיהם? ועוד כהנה וכהנה. כמו שפוליטיקאים ציניים מוכרים לנו סכנות קיומיות לאורך כל הדרך, כדי שיוכלו להפחיד אותנו ביום פקודה, כך הערבות ההדדית שלנו מתנקזת לשם. איזה יפים הישראלים שמקימים אוהלים ומאכילים את המילואימניקים שיורדים לרצועה, נכון? הם באמת יפים, אבל איפה היופי שלנו בכביש, בתור, בבית המרקחת מול רוקח בעל מבטא ערבי, בגני הילדים שהמדינה מזניחה, בחדר המיון הקורס מעומס. 
אי אפשר להאשים אותנו. למרות סקרי האושר שבהם ישראל מובילה, החיים כאן אינם פשוטים, ומי שקשה לו נלחם כדי להרים את הראש, גם על חשבון אחרים. 

היום שאחרי המחאה הוכיח עד כמה הכל מורכב ומעורב זה בזה, ועד כמה יכולת ההכלה שלנו את המורכבות הזו דלה. גם ברשתות החברתיות נחלקה החברה הישראלית לשניים. להיות פוליטיקלי קורקט ביום רביעי האחרון, משמעו היה לקבל את המחאה האלימה. כל מי שהתנגד לה, נתפס כאילו הוא מסכין עם הגזענות והאפליה שספגו העולים ובני העולים מאתיופיה במשך 40 שנה. גם זה, בעד ונגד. או־או. 
חלק מהיעדר הערבות ההדדית, חלק מהמאבק של כל שבט וכל יחיד להרים ראש הוא לבטל את האחרים, ולכן הכל ללא תחום אפור, ללא אפשרות להכיל מורכבות. 
הזעם של המפגינים ברור. חובה (!) לדרוש מהמשטרה שינוי מיידי ביחס לאזרחי המדינה, חובה (!) לדרוש חקירה ללא משוא פנים ממח"ש ויותר מהכל, די לוועדות ולמריחות ולהתעוררות של הפוליטיקאים אחת לחצי שנה, בכל פעם שיש אירוע אלים כזה. שימו לב שהתגובות מכמעט כל קצות הקשת הפוליטית הגיעו בעקבות הפגנות הזעם ולא בעקבות מותו של סלומון טקה.
למערכת החינוך יש תפקיד משמעותי ועיקרי בהסטת הספינה החברתית הזו אל עבר הקרחון. די לגנים מופרדים. הגיע הזמן למערכת חינוך שבכל רמ"ח איבריה וערכיה מתייחסת לכל אדם כשווה ומפגישה את הילדים עם כל סוגי המגזרים, העדות, הדתות, המוצאים וגוני העור. 
ומנגד, לגבי המפגינים: זעם מוצדק אינו מצדיק אלימות, אינו מצדיק סיכון חיי המשתמשים בדרך. אין מקום להשלכת אבנים על שוטרים ועל עוברי אורח. ולכל מי שמצדיק את האלימות אשאל: האם תצדיקו גם מכות לצוות הרפואי כאשר יחסו מזלזל ובלתי מקצועי? הרי יש במרכזים רפואיים אירועים מתסכלים ומפחידים שמוציאים ממטופלים ומבני משפחותיהם תגובות אלימות ומסוכנות. האם גם כאן יש מקומות שתוכלו להצדיק אלימות כזו? כן, אפשר להפגין אפקטיבית בלי לתקוע תינוקות בני יומם ללא אפשרות לקבל מזון במשך שעות בפקק. אפשר לעלות לירושלים, להפגין מול הכנסת, מול משרד ובית ראש הממשלה. הפגנות המוניות הן הדרך הנכונה, אבל לא כך.