יש להם חלום: זירת הדיון "החברה הערבית בישראל – בין השתלבות לניכור", שהתקיימה באולם צדדי במסגרת כנס הרצליה בשבוע שעבר, משכה אליה מספר דל של מאזינים. הללו – ואני בתוכם - ויתרו על נאומיהם, באותו זמן ממש, באוהל מליאת הכנס, של שר החוץ ישראל כ"ץ, של השר לשעבר נפתלי בנט, של ראש מערך הסייבר הלאומי יגאל אונא ושל איש הסטייט דיפרטמנט ג’יימס ג’פרי. הדוברים התייחסו בכבוד לקהל המועט, והתדיינו בעברית מופלאה במשך למעלה משעתיים.
 

הכירו נא את עו"ד ד"ר מורסי אבו מוך. מעניין כמה מקוראי מאמר זה שמעו את שמו. גם אני לא ידעתי עליו, עד ששמעתיו באותה זירת דיון. המשפטן הזה, שכותב עכשיו ספר המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת חיפה, ונושאו יישוב סכסוכים, הוא ראש עיריית באקה אל־גרבייה, מנהיג ציבור ערבי, שזה שמונה שנים מוביל את עירו להישגים נכבדים בתחום התכנון, התעסוקה והתעשייה.
 

הוא נשא דברים על החברה הערבית, כפי שאנחנו, הרוב היהודי במדינה, קוראי העיתונים, כלל וכלל איננו מכירים. "אני גאה מאוד בכך שאני פלסטיני, כמו שאני גאה בהיותי ישראלי – ממש כמו יהודי אמריקה, שגאים ביהדותם ובאזרחותם". ובאומרו זאת, תקף: "המנהיגות שלנו רק גורמת לנו נזק. היא מנותקת מהדור הצעיר. ייקח שנים לתקן את הנזק שגרמה. אנחנו מחפשים מנהיגות אחרת, שמוכנה לשיתוף פעולה עם רשויות המדינה, שמבקשת דבר אחד – השתלבות".
 

לדבריו, הנציגות בכנסת כיום אינה מייצגת אלא כ־25% בלבד מכלל הציבור הערבי. 51% מבעלי זכות הבחירה במגזר הערבי לא יצאו להצביע ב־9 באפריל, כי לא מצאו להם מפלגה מתאימה, ואין זה מלמד על הבעת חוסר אמון במדינה. "רק 10% החרימו את הבחירות מסיבות אידיאולוגיות", אמר. הוא הדגיש: "אנחנו חשופים כמובן לכל מה שקורה בעולם הערבי, ועדיין איננו מקצינים, אנחנו מתונים".
 

ולאחר שביקר את המנהיגות הערבית, שלדבריו אינה מייצגת את רוב הציבור הערבי, עבר ד”ר אבו מוך לביקורת על הממשלה: "90% מהערבים מבקשים להשתלב, אך המדינה לא מקבלת זאת. עליכם להבין שיש שותף שמוכן להשתלבות. אנחנו חברה, שזועקת לעזרה, ובלי סיסמאות. מתנהלת בחברה הערבית מלחמת אזרחים -  1,600 נרצחו מאז 2002, 40% מבעלי התארים האקדמיים מובטלים, 12% מהילדים עד גיל 12 מכורים לסמים. מי ייקח על כך אחריות?”, שאל. 
 

"הליכוד אמרו: לא רוצים את הערבים בממשלה, הערבים אמרו: לא רוצים להיות בממשלה, ואני סבור שהערבים צריכים להיות מיוצגים בממשלה". כצפוי, לא חסך את שבטו מחוק הלאום: “יגרום לניכור בין החברה היהודית לחברה הערבית”. עם זאת, ד"ר אבו מוך יודע גם לשבח. "בשמונה השנים האחרונות קיבלתי מהממשלה לטובת באקה אל־גרבייה תמיכות שסייעו לחולל שינויים מרחיקי לכת". 
 

הכירו נא גם את הדוברים האחרים, שהתבטאו ברוח דומה. כך נאיף אבו סוויס, מרמלה, שהקים רשימה ערבית שתרוץ בבחירות הקרובות: "רוב ערביי ישראל רוצים שותפות במדינה, רוצים ייצוג של שר ערבי בממשלה, ומה שמעניין אותם זה לא הבעיה הפלסטינית אלא התשתיות והחשמל". אשת החינוך ד"ר דליה פדילה דיברה על משבר המנהיגות בחברה הערבית: "יש לנו ריבוי מנהיגויות, דתית, פוליטית, ואין חזון אחד. מתפתחת פצצה מתקתקת. הצעירים נמשכים לאידיאולוגיה קיצונית. טרם החלטנו מי אנחנו, ומה אנחנו חושבים על היותנו מיעוט במדינת רוב. אין לנו מרטין לותר קינג משלנו, שיכריז: 'יש לי חלום'". 
 

אימאן ספדי, כתבת גלי צה"ל, מיקדה דבריה בחוק הלאום: "אני ערבייה דרוזית, אחרי חוק הלאום אני מבולבלת, הוא יצר עוד קושי בפני הצעירים להתחבר למדינה". הקיצונית בין הדוברים הייתה עו"ד מייסא גראבלי, תושבת יפו: "כשאני הולכת עם חיג’אב ברחוב, מסתכלים עלי כאילו ירדתי מהמאדים. יש להכיר בחברה הערבית כקולקטיב לאומי. אנחנו לא מיעוט ערבי, אנחנו חלק מחברה רחבה".
 

הדיון היה מרתק. שמענו ישראלים לכל דבר. למרות הרעיון המסוכן של "קולקטיב לאומי", עלו במרכז הבינתחומי זמירות ערביות לא שכיחות, שנטעו תחושה אופטימית שמשהו חיובי מתפתח בכל זאת בחברה הערבית הישראלית, והלוואי ולא אתבדה. טוב היה לשמוע את הדברים במיוחד בשבוע שבו עלו קולות זעם מקרב מיעוט אחר, הקהילה של יוצאי אתיופיה, שהסעירו את הרוחות במדינה, ושבו גם נשמעו קריאות מסוכנות לחרמות הדדיים בין העיר עפולה לבין ערביי הסביבה. אי אפשר היה שלא להסכים לדברי הסיכום של ד"ר פדילה: "יש לאזן בין זהותנו הלאומית לצורך להיות חלק ממדינת ישראל, במובן של השתלבות בכל תחום ותחום. הדבר יוכל להיעשות רק על ידי חינוך".