"הפלסטינים אף פעם לא מחמיצים הזדמנות... להחמיץ הזדמנות", או בנוסח יותר עממי: "לירות לעצמם ברגליים", פסק בזמנו אבא אבן ז"ל, ופרשנים בארץ ובעולם לא נלאו מלחזור על כך בכל הזדמנות. גם הפעם התבטאו אחדים מהם כך בעקבות דחייתם של הפלסטינים את החלק הכלכלי בתוכנית המאה של הנשיא טראמפ וסירובם להשתתף בפסטיבל בבחריין.

הם טועים, כלומר הפרשנים וגם אבן המנוח, שהרי זו בדיוק כוונתם האמיתית של המנהיגים הפלסטינים, מהמופתי הירושלמי מוחמד אמין אל־חוסייני ועד מחמוד עבאס: לסכל מראש כל יוזמה ישראלית או בינלאומית שעלולה להעלות אותם על דרך ההשלמה האידיאולוגית עם קיומה של מדינת ישראל, ותתפרש כאישור סופי והיסטורי לזכותו של העם היהודי למדינה בחלק כלשהו של ארץ ישראל. לאבו מאזן יותר חשוב להיכנס להיסטוריה הפלסטינית כמי שעמד איתן נגד האפשרות הזאת מאשר לנקוט צעדים פרגמטיים שיקלו את מצוקת בני עמו, ואפילו אם צעדים אלה היו עשויים לקרב פתרון מדיני ברוח ההצעות להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. הוא נגד טרור, וכנראה בכנות, אך האידיאולוגיה הבסיסית שלו איננה שונה בתכלית מזו של ארגוני טרור. 

ספר מעניין שיצא לאור בשנה שעברה בשם "1947", פרי עטה של העיתונאית וחוקרת ההיסטוריה השוודית אליזבת אסברינק, מספר כיצד ועדות החקירה הבינלאומיות, תחילה של ארצות הברית ובריטניה ואחר כך של האו"ם, שבאו לארץ ולאזור ב־1947 כדי לגבש הצעה להסדר בין היהודים לערבים בארץ ישראל, נתקלו בסירוב מוחלט מצד החברה הערבית אפילו להיפגש עמם - וזאת על פי הוראות מפורשות ואיומים שקיבלו מהמופתי — בעוד שאנשים ביישוב היהודי, מנהיגים ותושבים רגילים כאחד, נענו ברצון לכל פנייה מצד חברי הוועדות הנ"ל ואף סיירו עמם ברחבי הארץ והראו להם את מה שהיישוב בנה והקים במשך השנים. מסקנתו של הרוב בוועדת האו"ם: שהיהודים בפלשתינה מסוגלים לנהל מדינה והערבים לא. 
 

בעת המשא ומתן עם הפלסטינים אחרי ועידת מדריד (שגם היא לא הייתה ועידה כלל, אלא רק אירוע פתיחה חגיגי) הוזמנו יו"ר הצוות הישראלי אליקים רובינשטיין ואנוכי לארוחת ערב בלתי רשמית עם ראש המשלחת הפלסטינית חיידר עבד אל־שאפי, איש עזה, בביתו של שגריר שווייץ אדוארד ברונר (שהיה גם נציגו של מזכ"ל האו"ם). בתחילה השיחה התנהלה בעצלתיים, עד שלפי בקשת המנהיג העזתי, המארח החליף את כוסות מיץ התפוזים שהוגשו לנו בזו אחר זו בכוסית וויסקי, ואחר כך התפתחה שיחה קולחת שהייתה שונה מאוד מהשמעת המליצות במשא ומתן הרשמי.

בין היתר, אמרתי לבן השיח הפלסטיני שלנו: "גם אצלנו היו כאלה שסברו שהשלב הראשון במאמץ להקמת המדינה היהודית צריך להיות צ'רטר, כלומר הכרזה מדינית בינלאומית, בעוד שאחרים גרסו שאם נתרכז ביצירת עובדות קיימות בכל תחומי החיים - הציבוריים, הכלכלה, המנהל וכו' - הרי שיונחו היסודות הקונקרטיים למדינה העתידה לקום, וכך היה. ואילו אתם, הפלסטינים, מתעקשים להסכמה מראש על נוסחאות מדיניות, ברובן בלתי מציאותיות, ובפועל נסוגים לאחור". יש לי רושם שבסתר לבו עבד אל־שאפי, ששנא את יאסר ערפאת, הסכים, אבל אם היה איזשהו סיכוי לשינוי בעמדות הפלסטיניות הרי שהסכמי אוסלו והחזרת אש"ף ויאסר ערפאת לשטחים סתמו את הגולל על כך.
 

למפגש בבחריין היה, אגב, תקדים: ועידת קזבלנקה בעקבות הסכמי אוסלו. גם שם התקבצו פוליטיקאים ואנשי עסקים מרחבי תבל, כולל מדינות ערב אחדות. גם שם הייתה אופוריה והמשלחת הישראלית שכללה שרים ואנשי עסקים בולטים אפילו הכינה תוכניות מפורטות לשיתוף פעולה כלכלי עם כל הצדדים, ובראש ובראשונה עם הפלסטינים; רק שהנציגים הפלסטינים הבלתי רשמיים (רשמיים לא היו) הודיעו מיד: "שום שיתוף פעולה עם ישראל", וכך מת באיבו חזון המזרח התיכון החדש של שמעון פרס, יוזמהּ הראשי של הוועידה ההיא. כמו אז כן היום, לטיעון ההגיוני שיתרונות כלכליים אינם מבטלים את האפשרות להישגים מדיניים בעתיד אין כל משקל בעיני המנהיגים הפלסטינים - כך שגם על תוכניתו הנדיבה והמאוזנת של הנשיא טראמפ נגזר כנראה שתהפוך לעוד חוליה בשרשרת הסרבנות הפלסטינית.