בימים האחרונים היינו עסוקים, בין היתר, בשאלת אחריותן של רשויות המדינה לרווחתה של הקהילה האתיופית, ובשאלת אחריותה של המשטרה להרג הצעיר האתיופי ולחסימות הכבישים. אלא שצד נוסף שחשוב לדבר עליו הוא אחריותה של התקשורת בסיקור המחאה.

ראשית, חלק מהתקשורת יצרה לאירוע מסגור קיצוני. מקום הירי שביצע השוטר הפך מהר מאוד ל”זירת הרצח”. זה אולי מסגור מושך תשומת לב, אבל, לאמיתו של דבר, רצח לא היה כאן. מדוע אם כן למסגר זאת כך? אומנם מסגור כזה מביא טראפיק ורייטינג בטווח הקצר ועשוי לייצר תשומת לב אצל מקבלי החלטות, אך הוא גם עלול להוביל למהומות שיוצאות משליטה ולייצר קיבעונות תודעתיים בדעת הקהל. למשל, שהמשטרה היא האלימה תמיד. מי ירצה ללכת להיות שוטר בעולם כזה?

שנית, חלק מהתקשורת נקטה סיקור נטול הקשר. חדשות מתפרצות אפשר לקבל היטב בקבוצות הוואטסאפ וברשתות החברתיות. מהתקשורת הממוסדת אנחנו זקוקים לקבל הקשר של המציאות. למשל, נתונים לגבי שיטור היתר כלפי האוכלוסייה האתיופית: מעצרים, הגשת כתבי אישום, הרשעות וכליאה; השוואה למגזרים אחרים ולקהילות אחרות, ובעיקר בדיקה איך זה השתנה בשנים האחרונות; ניתוח מעמיק של שורשי האלימות בקהילה; ואולי אפילו ניתוח גיאו־פוליטי, המשווה בין מצב השחורים בארצות הברית לבין הקהילה האתיופית בישראל.

שלישית, מחלקים מהתקשורת השתקפה תפיסה חד־ממדית של המציאות. הסיפור הזה הוא מורכב לכל אורכו, ובכל זאת היה נדמה שהתקשורת חשה שעליה לתפוס צד בכל רגע נתון. בתחילה, הזדהות מלאה עם ההרוג ומתקפה על השוטר היורה. לאחר מכן, הזדהות עם הקהילה האתיופית כולה והפיכת המשטרה ל”ציידת אתיופים”. ולבסוף, הזדהות עם הנהגים התקועים בפקקים והפיכת המפגינים ל”פראי אדם”.

אלא שהפגנות הן בדיוק המקום שבו צריך לדבר על האיזון בין הזכות להשמיע מחאה וזכותם של האחרים לחופש תנועה. סיקור המחאה הזו צריך להיעשות מתוך הבנת הסיטואציה הנפיצה שנוגעת בעצבים החשופים של החברה הישראלית. להניח על כתפי המשטרה את מחדלי שרשרת המערכות (קליטה, חינוך, רווחה, שיכון ובינוי, אוצר) חוטא למציאות ובעיקר מזלזל בנו כציבור. סיקור מורכב יודע גם להפנות אצבע מאשימה כלפי שוטר בלי לתייג מערכת שלמה כאלימה.

הדיון בדבר האחריות התקשורתית אינו דיון בעלמא. הוא חשוב מפני שאנחנו מבינים היום באופן ברור שהרשתות החברתיות לא יכולות להחליף את התקשורת הממוסדת, ואנחנו זקוקים למבוגר אחראי, שלא יבעיר אש מיותרת; שידע לספר סיפור שיש לו התחלה, אמצע וסוף; שיאמר לנו מה חדש וחשוב; שלא יחשוש מחשיפת האמת, אבל יעשה זאת בעקביות.

מחאת הקהילה האתיופית לא תיעלם כל כך מהר, וטוב שכך. התיווך התקשורתי שלה הוא שיקבע אם נישאר כאן עם משטרה חבולה, ציבור ממורמר וקהילה חסרת תקווה, או עם איזונים נכונים יותר: משטרה שיודעת את מגבלותיה ומפיקה לקחים בגלל ביקורת תקשורתית כנה; ציבור המבין עניין מורכב על כל צדדיו; ואולי גם קהילה מוחלשת שיודעת שיש כאן מי שייתן לה פתחון פה. 

הכותבת היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה