מתי בפעם האחרונה שמעתם את בנימין נתניהו או מישהו מטעמו תוקפים בתקשורת את "האויב הגדול של קיץ 2019", אביגדור ליברמן? מתי שמעתם אותם מאשימים את ליברמן באי־הרכבת הקואליציה, בהליכה לבחירות מיותרות הכרוכה בבזבוז ענק של כספי המדינה או בפילוג ושיסוי העם וכדומה?


ובכן, תלוי באיזו תקשורת מדובר. נתניהו והליכוד בגרסה העברית שלהם, כך נראה, שכחו מקיומו של יו"ר ישראל ביתנו. היכן המונולוגים הלוהטים מהשבועות הראשונים של קמפיין הבחירות? איפה "איווט הוא שמאל" והגרפים המצביעים על צניחתו הדרסטית בסקרים? רק כמה אזכורים קצרים ויבשים יחסית, וגם זה בקושי. מילא ליברמן, גם את גנץ ושות' תוקפים כאילו רק כדי לצאת ידי חובה.



לא כך כלפי אהוד ברק. במישור הזה שוררת רוח קרב של ממש. סרטונים, הודעות לתקשורת, תגובות לכמעט כל ציוץ של ברק בטוויטר. כאילו אנחנו בבחירות של שנת 1999 וזה "או הוא או אני". תעלומה? ההפך, היגיון פוליטי נטו. אומנם נדרשו לכך זמן וכמה ישיבות ברחוב בלפור, אך בסופו של דבר הגיע נתניהו לידי מסקנה כי ככל שהוא תוקף בתקשורת את יריבו הפוליטי, כך הוא רק מעלה אותו בסקרים ובתודעת הקהל.



אהוד ברק. קרדיט: פלאש 90



כשהמטרה הפוכה, הדרך הנכונה היא להתעלם מהיריב. ואילו את ברק יש טעם ואפילו צורך להעלות, כי מי עוד יכול לשרוף כמה אלפים טובים של קולות לכחול לבן? אומנם הוא אתרוג בעייתי מעט, לפעמים משתולל, לפעמים בלתי צפוי, אך נכון לעכשיו, אין פרי טוב יותר בשוק, אז מטפחים את מה שיש. ככה ייעשה לאיש אשר ראש הליכוד חפץ ביקרו. עד הבחירות.



לעומת זאת, הליכוד בגרסתו הרוסית הוא עולם אחר לגמרי - בית חרושת המייצר תעמולה, סקרים מגזריים, סרטונים, חרוזים בסגנון "נייט איווט" (שזה בערך כמו "עד כאן, ליברמן") ופועל ללא הרף. מדוע סוברים הקמפיינרים שההיגיון המגזרי אמור לפעול אחרת מזה הכל־ישראלי? מדוע הם בטוחים שתשומת הלב במובנה השלילי שהליכוד יעניק לליברמן בתקשורת הרוסית אמורה לגמור את האחרון בעיני בוחריו ולא ההפך?



"תראי", מסבירים לי, "בתקשורת הרוסית אנחנו קולעים למטרה, פונים לגרעין הקשה שבמשך שנים שמר על נאמנותו לישראל ביתנו, לכן חשוב לנו להסביר לחברים האלה עד כמה הם טעו. פה דרוש טיפול אישי".



זאת ועוד, לדברי הסוקרים והסוציולוגים למיניהם, הפלח המבוגר יותר בתוך כלל הציבור דובר הרוסית כמעט מעולם לא נסקר באופן נכון ומשקף מציאות. בחירות אחר בחירות חוזים הסקרים מנדט או שניים פחות מכפי שישראל ביתנו מקבלת בסופו של דבר בקלפי. אלה האנשים שגם כמעט לא נחשפים לכלי תקשורת בשפה העברית. הקמפיין ה"רוסי" האגרסיבי של הליכוד מיועד להם.



רפי סמית, הסוקר הוותיק בשוק, עורך עבור הליכוד סקרים פנימיים במגזר הרוסי אחת לשבוע־שבועיים. לאורך החודש שעבר הייתה הדינמיקה לטובת ישראל ביתנו: בסקר שנערך בסוף אותו חודש נמצא כי 38% מהנסקרים מעדיפים את מפלגתו של ליברמן, לעומת 26% שענו שהם הולכים להצביע מחל. ואולם לפי הסקר הראשון של יולי, נעצרה מגמת העלייה של ישראל ביתנו. אנשי הקמפיין המגזרי מיהרו לדווח על ההישג, אף שחודשיים לפני הבחירות כל ההישגים או ההפסדים הם בעיקר וירטואליים.



"אנחנו בשטח, שיקפצו"


עם כל הכבוד לכישרון השירה של מחברי החרוז "נייט איווט", במטה הליכוד תולים את עיקר התקווה בתוכנית הרבה יותר מתוחכמת ורחבת היקף. למה שקורה שם בימים האחרונים אפשר לקרוא "גיוס חירום של כל נפגעי ליברמן", כלומר כל מי שרואה את עצמו ככזה. כמו שסיפר לי השבוע אחד מאנשי הליכוד, לחלק מהפעילים לשעבר של ישראל ביתנו אפילו אין צורך לפנות. הם באים ביוזמתם, כי הם מזהים את חלון ההזדמנויות הנפתח לפניהם, גם לקידומם הפוליטי (בעיקר ברמה המוניציפלית) וגם לנקמה בליברמן.



פעיל מאשקלון שהתחיל כחבר מועצה וכסגן ראש העיר מטעם ישראל ביתנו עזב את הארץ, וכאשר חזר הבין שהרומן שלו עם המפלגה הסתיים ככל הנראה, כי יש מי שנכנס לנעליו בינתיים. פעיל מראשון לציון שניהל בבחירות המוניציפליות מו"מ עם ישראל ביתנו ודרש את תפקיד סגן ראש העיר כתנאי להצטרפותו לרשימה, חבר לליכוד כאשר העניין לא הסתדר. פעיל אחר מאילת מחזיק בסיפור דומה של מעבר מישראל ביתנו למפלגת השלטון. ועוד אחת מחיפה. ויש עוד כמה וכמה כאלה.



שמותיהם של אותם פעילים מוכרים פחות ברמה הארצית. לעומתם, את סופה לנדבר ואת רוברט אילטוב כולם מכירים היטב. ובעוד אילטוב סירב לדון בנושא הצטרפותו האפשרית לקמפיין הליכוד, לנדבר הסכימה להיפגש ולשמוע. היא הוזמנה השבוע לשיחה אישית עם נתניהו, ואחריה יצאה לפסק זמן כדי לעשות חושבים ולהחזיר תשובה שקולה. היא עדיין שומרת על שתיקה, אך גורמים המעורים בפרטים יודעים לספר כי הוצעו לה כמה תפקידים תמורת השתתפות בקמפיין נגד ישראל ביתנו. לדברי אותו גורם, התפקיד היחיד שמעניין את לנדבר הוא שרת הקליטה, שאותו מילאה במשך שלוש קדנציות. הכל בינתיים ברמה תיאורטית בלבד.



מה שלא מציעים לא ללנדבר ולא לשום שחקן חיזוק אחר הוא מקום ברשימת הליכוד לכנסת. בכל פעם שעלה הרעיון הזה בעבר, קם יו"ר המרכז של המפלגה, חיים כץ, ושאל: "למה פלוני כן ואיילת שקד לא?". זה אפילו הוצב כתנאי. אם ברצונכם להביא לרשימה כל כוכב אפשרי מבחוץ, ראו זאת כעסקת חבילה: בלי שקד אף אחד אחר לא ייכנס.



סופה לנדבר. קרדיט: לירון מולדובן



ובכל זאת, אם הכל ילך כשורה, יהיה ח"כ דובר רוסית נוסף ברשימת הליכוד. ליתר דיוק, ח"כית. אומנם רועי פולקמן מכולנו קיבל מקום ברשימת הליכוד, אך מסתמן כי יפרוש עד הבחירות. המפלגה שבה מצא עצמו אחרי המיזוג לא ממש מתאימה. לבאה אחריו בתור, טלי פלוסקוב, הליכוד מתאים בול. וזה גם הדדי. היא אמורה למלא כמה משבצות בבת אחת: גם דוברת רוסית, גם חברתית, גם ראש עיר לשעבר - וגם התחילה את החיים הפוליטיים שלה בישראל ביתנו.



הרעיון הוא לאחד את כולם ולשגר את הטיל לעבר ליברמן. שילכו לתקשורת, שיירדו לשטח, כל אחד בעירו, וינסו לשכנע את קהל היעד. בסביבת ליברמן מגיבים על ההתארגנות הזאת בביטול. "אנחנו כבר עובדים ונמצאים בשטח. שיקפצו", אומרים שם.



יש עוד דמות פוליטית בכירה לשעבר שהגורמים בליכוד חושבים עליה, אך מסיבה לגמרי אחרת: פאינה קירשנבאום, מנכ"לית ישראל ביתנו וסגנית שר הפנים לשעבר, שהוגש נגדה כתב אישום חמור בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים. משפטה בעיצומו, וגזר הדין צפוי להינתן בחורף. "היא עלולה להיכנס לכלא לעשור, זה בלתי נתפס", אמר לי השבוע גורם בליכוד, "ויש לה עדיין דרך להימלט: להפוך לעדת מדינה, לספר את מה שרק היא יודעת ולצאת מסיפור האימה הזה יחסית בשלום. אם ארי הרו, מומו פילבר וניר חפץ עשו את זה, למה היא לא?!".



"פנו אלי עם ההצעה הזאת בעבר", אמרה לי קירשנבאום בשיחה איתי השבוע. "ביקשו ואפילו לחצו שאחתום על הסכם עד מדינה. סירבתי מסיבה אחת פשוטה: אין לי מה לספר על ליברמן. כלום. מבחינתי בזה הנושא נגמר, וזה סופי".



הכותבת היא פרשנית פוליטית ומגישה בערוץ 9 וברדיו כאן רק"ע
[email protected]