כשמדברים על החברה הערבית, בכל עת, ובוודאי ערב הבחירות לכנסת, האסוציאציה המיידית העולה בדמיונו של האזרח היהודי הממוצע היא דמותם של חברי הכנסת הערבים. אלא שהרחוב הערבי הצמיח בשנים האחרונות שכבה נוספת של מנהיגות, ששווה התייחסות, לטוב ולרע - זו של ראשי הרשויות.

המנהיגות המקומית בישראל בכלל, וזו בחברה הערבית בפרט, אינה נטולת מחדלים, ובוודאי שאינה נטולת סטריאוטיפים. נהפוך הוא. אבל נדמה שבעוד המנהיגות המקומית בערים היהודיות זוכה להתייחסות רבה מאוד בתקשורת הישראלית בשפה העברית, מקבילתה הערבית נעלמת לחלוטין מן העין. לא, זה לא שאין פוטנציאל ל"סקופים" ברשויות המקומיות הערביות, כמו פרשיות שחיתות עסיסיות למשל, אך אם לשפוט על פי מידת ההתייחסות של התקשורת, נראה שלאף אחד לא באמת אכפת.

בהתחשב בעובדה שראשי הרשויות הם הפוליטיקאים היחידים במדינה שנבחרים באופן בלתי אמצעי על ידי התושבים, הם, בפועל, המייצגים האמיתיים של ה"רחוב" הישראלי. כך, גם בחברה הערבית. אלא שההשתייכות לחמולות מקשה ומסבכת את המצב. ראש עירייה מחמולה מסוימת פועל לא אחת כראש הרשות של אותה החמולה, לאו דווקא של האוכלוסייה כולה. מגיע, בתורו, ראש עירייה אחר, מחמולה מתחרה, ועושה לעתים את אותו הדבר, רק אל מול החמולה שלו, וכך הלאה... כן, התופעה עודנה קיימת ביישובים ערביים רבים במדינה, וחובתנו להסתכל על המציאות הזו נכוחה.

# # #

אך התופעה איננה גורפת כבעבר. יש לא מעט ראשי רשויות ערבים המתאפיינים במידה לא מבוטלת של פרגמטיות ובדחף שלהם לפרוץ את המסגרות ולהצליח. על מנת להיבחר, עדיין אין מנוס מלהיצמד לכללי המשחק הישנים, מעט נפוטיזם בלתי נמנע וכיוצא בזה, אולם דפוס הפעולה שהם בוחרים להוביל באומץ לאחר שלב "מימוש ההבטחות" הוא חדשני, נאור ופרגמטי להפליא בהתחשב בלחצים שמופעלים עליהם.

"השלטון המקומי הוא המדינה", אומר לי עאסי מחמוד, איש עסקים מצליח, שנבחר לאחרונה לקדנציה שלישית כראש מועצת כפר ברא שבדרום השרון. הוא מזהה מגמה חיובית בקרב צעירי החברה הערבית, שלפיה רבים מהם מחפשים הזדמנויות להשתלב בחברה.

מגמה זו מזרימה משב רוח רענן וקורטוב של אומץ גם אל תוך חלק מהמנהיגות הפרגמטית יותר מקרב ראשי הרשויות בחברה הערבית. המנהיגים חשים שמתגבשת תמיכה מסוימת ברחוב למתינות ולפרגמטיזם, וכך, אותם ראשי רשויות ערבים, שלפני מספר שנים לא היו מעיזים להשתתף באירועים תחת הכותרת "חיים משותפים", אינם חוששים עוד להופיע במפגשים מסוג זה, בגלוי ובאור יום.

הפוטנציאל הגלום בתופעה זו הוא אדיר, שכן הנהגה אמיצה תדע להרגיע את "הרחוב" ברגעי משבר ובעתות מצוקה, כשהמתיחות האזורית גוברת. כך, למשל, יוזמה אזורית בין ראשי הרשויות של ג'לג'וליה, כפר קאסם וכפר ברא להרגיע את הרחוב ולשמר את השקט מנעה לפני מספר שנים התפרעויות ביישובים אלה חרף נפיצות המצב הביטחוני במדינה דאז.

נאיף אבו עראר, המכהן כיום בקדנציה השלישית ברציפות כראש מועצת ערערה בנגב, אומר דברים דומים. היישובים הבדואיים בדרום מתמודדים עם אתגרים לא פשוטים. עם זאת, ראשי הרשויות יכולים לחולל מפנה, אם הם רק רוצים. היום, יש כאלה שרוצים לעשות, להצליח ולפעול בשיתוף עם הממסד במטרה להיטיב עם תושביהם. כך, למשל, הביא לאחרונה אבו עראר לפתיחת מפעל אלקטרוניקה המספק תעסוקה לכמאה מתושבי המקום, ומקדם פרויקטים שהמימון עבורם מוזרם באמצעות המנהלת שהקימה הממשלה ומשרד החקלאות מטעמה.

מעניין את ראש מועצת ערערה בנגב להיתפס בעיני מצביעיו כמי שמספק את הסחורה, מעניק את השירותים לתושביו ויוצר אופק לצעירי המקום. בשילוב משאבים מוגברים לחינוך ותעסוקה, ניתן, לדידו, לשלב את צעירי העדה הבדואית בדרום בחברה הישראלית. בהקשר זה, ראש רשות מקומית הוא דמות פוטנציאלית חיובית ומפתח להצלחה.

עד כמה נושא החמולות מקשה על קידום אג'נדה מעשית ושוויונית? "כיום ישנן דווקא יותר ויותר משפחות שחצויות פוליטית", טוען עאסי מכפר ברא. "לא הכל חמולתי לחלוטין כפי שהיה בעבר, למרות שזה עדיין משחק תפקיד. יש צורך ביצירת קואליציות ושותפויות, בדומה לרמה הלאומית. "הסקטוריאליות אינה נחלתנו בלבד. המדינה כולה שסעים, והפוליטיקה ככלל מתאפיינת בסקטוריאליות. ראו את החרדים למשל".

עאהד רחאל, איש עסקים המכהן כיום כיו"ר המועצה האזורית אלבטוף וכיו"ר פורום ראשי הרשויות הבדואיות בצפון הארץ. במועצה האזורית שעליה הוא מופקד, יש שני יישובים בדואיים ושני יישובים נוספים שבהם מתגוררים פלאחים. "נציגי המגזר הערבי בכנסת אינם מייצגים אותי", אומר עאהד. המנהיגות האמיתית היא המנהיגות המקומית.

לדבריו, "נכון שיש ראשי רשויות רבים בחברה הערבית שלא עושים מספיק או שרואים בתפקיד הזדמנות לקדם את האינטרס האישי שלהם, אבל יש גם כאלה שלא. אלה הם מנועי השינוי החשובים שכדאי לשים לב אליהם. יש להם היכולת להשפיע על הרחוב ועל הצעירים, ולחולל מפנה, להוביל את החברה לשילוב נכון וטוב יותר במיינסטרים הישראלי".

# # #

אז למי למעשה יש יותר כוח? לנבחרי הציבור הערבים בכנסת או לראשי הרשויות בכמאה יישובים ערביים ברחבי המדינה? האם החברה הערבית תדע למנף את הכוח והסמכויות, הפוטנציאל והיכולות של המנהיגות המקומית בחברה הערבית לאפיקים אופרטיביים, שיקדמו אותה ואת צעיריה, ישפרו את מנגנוני הצמיחה, יפתחו יותר מקומות תעסוקה ויעצימו את האוכלוסייה, בשיתוף עם הממסד?

כמיהת רוב צעירי החברה הערבית להשתלב צריכה להוות מוקד לטיפוח של המנהיגות המקומית הערבית ביישובים השונים, לצד ובשיתוף עם ממשלת ישראל ומוסדותיה. עלינו, הציבור הישראלי יהודי, לתת את הדעת על כך ולהפנות את הזרקור לאותה מנהיגות מקומית של ראשי רשויות בחברה הערבית, כי הם המפתח לשינוי.