כשקפצה למים הפוליטיים, הפסידה התקשורת את אחת העיתונאיות החריפות, הדעתניות וההגונות ביותר, אבל הציבור הישראלי הרוויח חברת כנסת מהשורה הראשונה. עם פרישתה של שלי יחימוביץ’ מהחיים הפוליטיים, מאבדת הפוליטיקה הישראלית שליחת ציבור בכל מובן אפשרי: אמיצה וחרוצה, ישירה וגלויה. פוליטיקאית ערכית ואידיאולוגית חסרת פשרות, שידעה לייצר בריתות וקואליציות גם עם יריבים פוליטיים כדי לקדם אינטרסים ציבוריים.
 

דוגמה מובהקת לברית פוליטית שכרתה בשעתו בניגוד לעמדת חברי מפלגתה הייתה תמיכתה הפומבית במועמדות רובי ריבלין לנשיא המדינה, בשעה שהעבודה הציבה מולו את בנימין בן אליעזר. יחימוביץ’ ספגה ביקורת עצומה אך לא נכנעה ללחצים של חבריה למפלגה. היא התעקשה להבחין בין עיקר לטפל, בין החובה המפלגתית הנגזרת ממשמעת סיעתית לבין חובתו הציבורית של כל חבר כנסת לפעול על פי צו מצפונו. במפלגת העבודה ידעו על החשדות לשחיתות ציבורית נגד פואד ובכל זאת הריצו אותו למשכן הנשיא. רק יחימוביץ’ סירבה ליישר קו עם דין התנועה. 
 

69 חוקים העבירה יחימוביץ’, מחוק הקופאיות עד הגבלת שכר הבכירים במשק הישראלי. בין הצעות החוק שקידמה שזורה כחוט השני החתירה המתמדת לצדק חברתי. יחימוביץ’ הפמיניסטית ראתה לנגד עיניה את האוכלוסיות המוחלשות והשמיע את קולן. במקרים לא מעטים הצליחה לחולל שינוי. לפני כעשור אישרה הכנסת חוק המחייב מעסיקים לאפשר לעובדים לצאת להפסקת שירותים על חשבון המעסיק. החוק שיזמה היה פרי שיתוף פעולה עם חברי כנסת מש”ס ומקדימה. היו שלעגו לנחיצותו של חוק המעגן זכות מובנת מאליה, אך התברר שהוא שיקף מציאות עגומה ושיטתית של התעמרות בעובדים מוחלשים. 
 

יחימוביץ’ הייתה נאמנה לחובתה הציבורית לנהוג בשקיפות ובהקשר הזה ראתה בעיתונות, שממנה באה, מרכיב חשוב וחיוני לחיים הדמוקרטיים. לכן מעולם לא סירבה להתראיין גם בשעות פוליטיות קשות: בהתרסקות של העבודה בבחירות האחרונות, בהפסדים בבחירות לראשות המפלגה ולראשות ההסתדרות, ואפילו לא כשנחשפו הקלטות עם התבטאויות מביכות נגדה מצד חברה למפלגה איתן כבל. שעה שמסביבה הכל מדברים פוליטית שוטפת, גם את פרישתה נימקה השבוע בשפה עניינית וצלולה. היא בחרה לצטט את בנה, שאמר לה: מיצית. בשלב הזה אין בכוחך עוד לשנות את פני המערכה, כפי שהיה בעבר. 
 

בכך מצטרפת יחימוביץ' לרשימת הנשים המשפיעות שכיהנו בכנסת ה־20 והיעדרן הוא אבידה לפוליטיקה ולציבור הישראלי, בהן ציפי לבני, זהבה גלאון ואורלי לוי־אבקסיס. ארבעתן עמדו בראש מפלגות ואף שצמחו בערוגות פוליטיות שונות, המכנה המשותף ביניהן רב על המפריד. הן לא בזבזו זמן על חוקים הצהרתיים שנועדו למשוך תשומת לב תקשורתית, אלא פעלו על פי השיטה הבן גוריונית. כלומר, לעשות את מה שהעם צריך ולא את מה שהעם רוצה. הן התעקשו לקיים דיון אידיאולוגי ולא פופוליסטי, סירבו להשתתף בסטנדאפ פוליטי המאפיין רבים מעמיתיהן ונמנעו מפרובוקציות. הדיון הפוליטי שניהלו היה ענייני, נוקב, אמיץ ולא מתחנף על נושאי ליבה פוליטיים, חברתיים, מדיניים, ביטחוניים וכלכליים. חבל שמבין ארבעתן רק לבני כיהנה כשרה בממשלה, אם כי גם מספסלי הפרלמנט כל אחת מהשלוש האחרות הותירה חותם ציבורי. 
 

יחימוביץ' עייפה. היא איננה יכולה עוד, ותצטרף לשורה של פוליטיקאים שירדו מהגלגל. רבים מהם רוצים לחזור לשדה הפוליטי וממתינים להזדמנות מתאימה. יחימוביץ' אומנם הכריזה רק על פסק זמן, אך מסרבת להתחייב שתשוב בעתיד לפעילות פוליטית. דבר אחד בטוח: לא נראה אותה "עושה לביתה" אצל אילי הון. 
 

רק בעניין אחד לא עמדה בדיבורה – בעבר הצהירה בכל הזדמנות כי היא באה לכנסת לשנים ארוכות וכי בכוונתה להזדקן בפוליטיקה. חבל שהזקנה הפוליטית קפצה עליה מוקדם מהצפוי. איזו החמצה.