"המוסד מזהה היום הזדמנות נדירה להגיע להבנה אזורית שתביא להסכם שלום כולל", אמר ראש המוסד יוסי כהן בכנס הרצליה שהתקיים החודש. "זהו חלון הזדמנויות חד־פעמי". חשיבות הנושא, חדות האמירה וזהות האומר היו אמורות להעמיד את הדברים במרכז השיח הציבורי במשך ימים רבים. אלא שלשיח הציבורי נטייה להחמיץ את העיקר, ובמקומו הוא נוטה לשכשך בים התפלות.
 

בעת האחרונה מלאו כלי התקשורת בסיפורי אהוד ברק החומק לדירת מסתור בניו יורק; בתמיכת בנימין נתניהו בחוק מילצ'ן; במחזור מייגע של הספינים באיחוד בשמאל ובימין; וגם בטיפולי המרה, גננות סוררות ושוטר אומלל שיריית אזהרה שהשתבשה מאיימת להופכו לתרנגול כפרות לתסכוליה המוצדקים של עדה שלמה. כל זה במקום לעסוק במשמעותה של הצהרה בעלת השלכות מדיניות היסטוריות שנשמעה מפיו של מקור הנחשב למהימן בעולם בתחומו: המוסד.
 

אינני יודע עד כמה חלון ההזדמנויות שמזהה המוסד איננו פאטה מורגנה הבנויה על חולות נודדים, אבל עצם הסיכוי שעליו מצביע ראש המוסד ראוי להתייחסות רצינית ולבדיקה יסודית, ובכל מקרה לעמוד במרכז הוויכוח הציבורי ולא בשוליו. שהרי לחלונות הזדמנויות יש טבע מוזר: הם נסגרים בשלב כלשהו ולא נפתחים שוב.
 

כל מי שהטיה פוליטית או שנאה פתולוגית לזרמים המפלגתיים אינן מעוורות לחלוטין את עיניו ומשבשות לגמרי את סדרי העדיפויות שלו, חייב לשאול את עצמו מה ישראל צריכה לעשות כדי להגדיל את הסיכוי - אם אומנם הוא קיים - להתקדם להבנה האזורית שעליה מדבר המוסד. כי אם נכונה ההערכה, מדובר בתפנית היסטורית שאי אפשר להפריז בחשיבותה. 
 

עד כה הציבור הישראלי מאמין ברובו, ובצדק, שגם לאחר הסכמי השלום הקונצנזוס בעולם הערבי היה ונותר לא שלום, לא הכרה, לא משא ומתן. אומנם בצוק העתים של ההסכמים עם מצרים למסירת סיני ועקירת היישובים היהודיים נשבר לכאורה הטאבו שהוכרז בוועידת חרטום, אבל לא באופן חף מהתחכמויות. 
 

שתי מילים יש בערבית לציון שלום: "צולח" ו"סלאם". לראשונה משמעות עמוקה של השלמה, ולשנייה משמעות טכנית, מעשית ובעיקר שטחית. ההסכמים עם מצרים, ירדן ואש"ף נקראו הסכמי סלאם. ערפאת הגדיר אותם כהסכמים שעושים בלית ברירה עם אויב, במטרה להפר אותם בהזדמנות הראשונה, דוגמת הסכם חודייבייה שערך מוחמד עם שלושה שבטים יהודיים רק כדי להפר אותם כשהתחזק. 
 

לפני כמעט 90 שנה אמר מוסא אל־‍עלמי, ממנהיגי היישוב הערבי בארץ ישראל, לדוד בן־גוריון: "אין לי עניין בקדמה ובשגשוג שאתם היהודים מסוגלים להעניק לאוכלוסייה הערבית בארץ ישראל. עדיף לנו עוד מאה שנים של שממה וסבל, עד שנהיה מסוגלים בעצמנו להפריח את שממת הארץ". אמירה זו סתמה את הגולל על עידן התמימות של דור מנהיגים שלם, בראשות חיים ויצמן ובן־גוריון, שהאמינו באמונה שלמה כי מתק שפתיים ופיתויים חומריים יהפכו את לבם של הערבים לקדם את פני היהודים בתופים ובמחולות. 
 

החריג היחידי לגישת המנהיגות הזו היה דווקא זאב ז'בוטינסקי - ה"פאשיסט" כהגדרת יריביו - שבמאמרו בן האלמוות "על קיר הברזל" הסביר שגישת השמאל היא זו שמצביעה על זלזול עמוק באוכלוסייה הערבית היושבת בארצנו. הוא ראה בהם בני אדם שככל מי שנבראו בצלם, גם להם יש רגשות לאומיים, וכפועל יוצא מכך, שאיפות להגדרה עצמית בארץ שאותה הם רואים כארצם. 
 

מסקנתו הייתה כי בגין הרגשות הלאומיים הללו, היד המושטת מצדנו תושב ריקם, ובגיבוי מדינות ערב הם יילחמו במפעל הציוני כל עוד יאמינו שיש להם סיכוי לנצח. רק כאשר יוצב קיר ברזל בלתי עביר ובלתי שביר שבגינו יבינו כי לא ניתן לעקור את היהודים מכאן, יגבר קולם של המתונים - והדרך לשלום אמת תיפתח.
 

בהמשך אומצה דרכו של ז'בוטינסקי על ידי יריביו ובראשם ברל כצנלסון, חיים ארלוזורוב, יצחק טבנקין, ובסופו של דבר גם בן־גוריון עצמו. קיר הברזל החל להיווצר בדם צעירי האומה ב־1948, ב־1956 וב־1967 - ולמרות הכל ואף על פי כן, גם ב־1973. 
 

# # #

יחד עם משה ארנס, גאולה כהן, יגאל כהן־אורגד, איתן לבני ואחרים נאבקתי באישור הסכם קמפ דיוויד הראשון במרכז הליכוד. אבל סיבותי היו שונות מסיבותיהם, ונימוקי שונים היו מנימוקיהם. התנגדותם התמקדה בפינוי היישובים והנסיגה מסיני, ואני התנגדתי בגלל ההסכם הנלווה להסכם הנסיגה תמורת שלום שנחתם במקביל, והיה שולי מבחינת תשומת הלב התקשורתית. התייחסו אליו כאל עלה תאנה לסאדאת, בהעידו על כך שלא הפקיר את ערביי יהודה ושומרון וחבל עזה. 
 

"הסכם מסגרת לשלום עם מדינות ערב" כלל את השורה הרת האסון: "תוך לקיחה בחשבון גם של הזכויות הלגיטימיות של הפלסטינים". ראיתי באמירה הזו פתח להקמת מדינה פלסטינית בלב ישראל. מנחם בגין הסביר שהמילה "גם", שאותה התעקש להוסיף, מקהה את עוקצו של המשפט. למרבה הצער, ההיסטוריה התעלמה מההבדל הזה.
 

ההסכם עם מצרים היה התולדה החיובית הראשונה של קיר הברזל. לעומתו, הסכם המסגרת לשלום עם מדינות ערב, ובייחוד ה"זכויות הלגיטימיות" שבהן הכיר, שימש תשתית להסכמי אוסלו וליבוא 40 אלף טרוריסטים חמושים לישראל. הם סדקו את קיר הברזל בהובילם להכרה עולמית ברעיון שתי המדינות, התלוי כחרב המתהפכת מעל ראשו של המפעל הציוני. 

# # #
 

אף שתוכניתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ אינה חפה, כנראה, מגלולות מרות, היא מציעה פתרונות אזוריים שיש בהם פתח לשלום יהודי־סוני כולל, שמצד אחד יענה על המאוויים הלאומיים של כל ערבי וכל יהודי במסגרת האזורית המשותפת, ומצד שני יאפשר לכל אדם ויישוב להיות חלק מהמסגרת הלאומית שעמה הוא בוחר להזדהות, לצד ההשתייכות המשותפת למסגרת האזורית הכוללת. כל זאת תוך הבטחת השליטה הצה"לית המוחלטת בין הירדן לים, שבמצב של שלום אמיתי לא תורגש יותר מהנוכחות הצבאית האמריקאית בגרמניה וביפן מאז 1945 ועד היום.
 

החזרת הגלגל לאחור לא הייתה מתאפשרת לולא נס טראמפ, אבל היא הייתה גם תולדה של עשור רווי עשייה מדינית מתוכננת היטב, עתירת מעוף ומבוצעת בקפידה ובהתמדה.
 

חלון ההזדמנויות הוא בן שנה, עד לקיץ הבא. אז יתקיימו בארצות הברית שתי הוועידות הגדולות לקראת הבחירות, ועדיין יהיה אפשר לקבוע בהסכם אזורי את המהפך במדיניותה של ארצות הברית. 
 

כדי שלא להחמיץ את ההזדמנות צריך לגייס את הידידים שיש לישראל בכל הזרמים הפוליטיים באירופה; להשקיע בקשר עם הידידים הרבים במפלגה הדמוקרטית בארצות הברית; לערב את רוסיה בתהליך; לתרגם את ההתקרבות הכלכלית רחבת ההיקף עם סין להבנות פוליטיות; לעדכן באופן שוטף מדינות רבות השפעה נוספות, ובהן הודו, ברזיל ויפן; ובעיקר למצוא דרך לקיים דיאלוג ולרקום מערכת יחסים של מעורבות משמעותית ומחייבת עם האדם שאותו נזהה כמנהיג הפלסטיני הבא, בשלב שבו יהיה זקוק לכל סיוע אפשרי בדרכו לתפקיד שיפנה בקרוב אבו מאזן.
 

השנה הקרובה תהא גורלית. לצד פעמי השלום מתקדרים ענני מלחמה המאיימים להמטיר רבבות טילים אם השלום יבושש לבוא. לכן אסור להתפשר על איכות הכלים שיובילו את המערכה. אין לנו הלוקסוס לעסוק באקספרימנטים. צריך להציב את הטובים ביותר, המנוסים ביותר והמקושרים ביותר בחזית הפעולה הנדרשת ולפנותם לעסוק במלאכה.