בין ברק לבוקר: מערכת הבחירות שלנו מדשדשת. כוכבים רבים שנכנסו לכנסת, בעיקר מהצבא, אינם עושים משהו מהפכני, חדש, מיוחד. אביגדור ליברמן קצת עושה גלים, לעתים גם בצלאל סמוטריץ' והרב רפי פרץ, מה שעלול כמובן לפגוע בימין. מי שיכול לנצל את הוואקום הזה הוא כמובן אהוד ברק, הגנרל של הגנרלים. בבחירות 1999 חזו הסקרים ניצחון לבנימין נתניהו, אך בסופו של דבר הכה בו הברק. הפעם הוא לא ינצח בבחירות, ללא קשר לפרשת ה"דיילי מייל", אבל אל תטעו: הוא יהיה חזק בעניינים. 
 

תמיד ניסו רבים להוציא את ברק מהעניינים, אבל זה לא הלך. הפעם הוא סידר לעצמו רביעייה מעולה: אלוף נוסף, יאיר גולן; פרופ' יפעת ביטון; נעה רוטמן, נכדתו של יצחק רבין ז"ל; והטייס ההייטקיסט המיליארדר קובי ריכטר.
 

אז יש מי שאומרים שהוא היה ראש הממשלה הכי גרוע שהיה כאן, אבל ברק לפחות קיים את הבטחותיו: הוציא את צה"ל מלבנון והעלה את ירושלים על שולחן הדיונים. אף אחד לא יודע מה עשה ברק בביתו של ג'פרי אפשטיין, אבל אין ספק שגם למי שתפר את התיק הזה לא באמת ברור העניין. מה שבטוח הוא שלברק דבק גוש בוץ, משהו כמעט דומה ל"פריצה האיראנית" לטלפון הנייד של בני גנץ - והתוצאה תהיה תלויה במצב הרוח של מי ששקל לבחור בו. בקיצור, הוא עדיין לא אמר את המילה האחרונה. 
 

גם באמריקה העניינים מתחממים. לאחרונה התרשמתי מאישיות פוליטית מיוחדת במינה. ההורים שלו הם אפרו־‍אמריקאים שניהלו את IBM; הוא שיחק פוטבול והצטיין בלימודיו האקדמיים בסטנפורד ובאוקספורד; ב־2006 נבחר לראשות עיריית ניוארק בניו ג'רזי, וכעת הוא משמש סנאטור. אומנם הוא עדיין לא נמצא בעמדת התמודדות על הנהגת המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית, אבל זכרו את השם: קורי בוקר.