לא מן הנמנע שראש הממשלה נתניהו מתקשה להשתחרר מהטראומה שעבר בגלל הקול הרוסי בבחירות לכנסת ה־15 ב־1999, כאשר התמודד מול אהוד ברק על ראשות הממשלה וספג תבוסה מוחצת: ציבור העולים העדיף את הרמטכ"ל ומפקד סיירת מטכ"ל לשעבר על נתניהו, שהעדיף אז את הקרבה לש"ס.
כמי שמכיר היטב את הציבור הרוסי, אני מעריך שבימים אלה נתניהו מצוי בשפל חסר תקדים בקרב ציבור זה, שיהיה קשה לשנותו לנוכח ההתנהלות של נתניהו מול חמאס בעזה, ובעקבות הקשר ההדוק של ראש הממשלה עם החרדים, שמאז ומתמיד מהווים סדין אדום עבור העולים. האחרונים מתקשים, כידוע, לשכוח לחרדים את קשיי הגיור המוערמים בפניהם והחיטוט ביהדותם. מעבר לכך, הציבור הגדול הזה, שגדל בצלם של מנהיגים כמו פוטין, לא רואה בנתניהו את המנהיג החזק שניתן לסמוך עליו. מנגד, נתניהו, שלא מחמיץ שום הזדמנות להאשים את אביגדור ליברמן בהכשלה של הקמת ממשלת ימין, לא מבין שזה פועל נגדו כמו בומרנג.
את מי יעדיפו ברגע האמת אותם עולים מבוגרים שמזוהים כ"קול הרוסי", ושבליכוד רואים בהם כיום קהל היעד? התשובה טמונה במה שאמר לי וטרן ישיש ערב מערכת הבחירות האחרונה: "בין נתניהו לליברמן, ברור שאני בוחר בליברמן. לפחות הוא מבין אותי כשאני מקלל אותו, ביבי רחוק מאיתנו כמו הירח". בניגוד למה שנדמה לנתניהו - שהקשר ההדוק שלו עם פוטין עושה רושם על הציבור הזה - אין כמו הציבור הזה כדי להבין שהשיחות והחיוכים בין פוטין לנתניהו הם עניין של אינטרסים נטו - של פוטין כמובן - שמחייך לנתניהו ומפנה במקביל את המבט לבית הלבן, לטראמפ.
במציאות הזו מישהו צריך לספר לנתניהו שהמאמצים הגדולים שהוא עושה בימים אלה כדי לגרום לקול הרוסי לתמוך בו הם ברכה לבטלה. זה מעט מדי, מאוחר מדי.
התרעות פיקוד העורף