זאת לא ממש דמוקרטיה. יותר נכון יהיה לקרוא למה שמתרחש עתה בעולם הפוליטי שלנו משטר של חשש לאבד קולות. וכמו בעולם התחתון, כולם נזהרים בכבודם של כולם; ומשתדלים שלא לדרוך זה על בהונות רגליו של זה. כך, לפחות, אני רואה את הדברים כשאני מתבונן, למשל, בהתחברות של אהוד ברק למפלגה שאין בינו לבינה דבר. תחילה, הוא צירף אליו כמה חברים מן הגורן ומן היקב, מה שעושים גם אחרים, למיטב התרשמותי, לא כדי להתמודד בבחירות לטובת סדר יום שגובש באורח מסודר, כמקובל, אלא כדי ליצור איום קיומי על מפלגות אחרות. 
 

כך, להבדיל אלף אלפי הבדלות, פועלות קבוצות שמבקשות לגבות דמי חסות. קודם כל הן מייצרות מאזן אימה. אין להן עניין לנהל עסקים לגיטימיים. את זה הן משאירות לאלה שמהם הן רוצות לגבות את דמי החסות. הן רק רוצות לגזור קופון מתוך עמלם של אחרים. אני בטוח שאזרחים לא מעטים מרגישים קצת מרומים נוכח מה שקורה לנגד עיניהם. הם מתבקשים להכריע בין רשימות שהתחברו אד־הוק, למרות שאין בין חבריהן הרבה מן המשותף פרט לרצון לשרוד את אחוז החסימה.
 

אהוד ברק לא המציא את השיטה, אבל הוא למד לעשות בה שימוש מאוד יעיל; ולא שאיני רואה את אותם דברים גם בצד האחר של המפה הפוליטית. הדברים קורים שם בלא פחות חדווה מאוסה. כולם מבקשים להתאחד עם כולם תוך שהם אוחזים זה בצווארו של זה. 
 

אינני יודע אם רבים מרגישים כמוני, אבל לא מן הנמנע שמה שאנחנו רואים כעת יגרום לכך שהרבה מאוד אנשים ידירו את רגליהם מהקלפי ביום הבחירות. למה בכלל לטרוח להצביע כאשר, בפועל, הכל הפך לעיסה דביקה אחת. “החיבורים” הופכים, למעשה, את ההבדלים האידיאולוגיים ללא רלוונטיים. ההכרעה מאחורי הפרגוד כבר לא תהיה בין השקפות עולם שונות. היא תתמקד, לדעתי, אך ורק בזהותו של ראש הממשלה הבא; מה שלא מעיד בהכרח על הבדלי גישה בשאלות יסוד.
 

אבל מה שמתרחש כרגע לנגד עינינו יהיה כאין וכאפס לעומת מה שיקרה לאחר הבחירות. המשטר הקואליציוני, שהפך לקללה של ממש, יחייב הסכמים משוני אינטרסים. העוסקים במלאכה יתקשו, כנראה, לראות לנגד עיניהם דווקא את טובת ציבור הבוחרים. הכל ייעשה תוך גלגול עיניים והבטחה שרק ערכים נעלים הדריכו את הנושאים והנותנים; אבל מאחורי הקלעים מה שיתנהל יהיה דומה יותר לחלוקת שלל של שודדים שהצליחו זה עתה לצאת בשלום מזירת הפשע.
 

אני אומר, כמובן, את הדברים בצער רב משום שגורל המדינה היהודית יקר ללבי מאוד; מה שאינני מוצא, לצערי, אצל רבים מן השחקנים במגרש הפוליטי. לעומת זאת, אני מגלה הרבה ציניות, צביעות ומגלומניה. כשאני שומע מרואיינת מודיעה שלדעתה יש מקום לשנות את חוקי ההגירה לישראל, אני ממש מתפלץ. המראיין עוד הספיק לשאול אותה, בשולי הראיון, אם היא מתכוונת גם לשינויים בחוק השבות. התשובה הייתה מתפתלת; מה שגרם לי לתהות, כלום באמת שאלות מהסוג הזה פחות חשובות מהמיקום של פלוני או אלמוני ברשימה לכנסת?
 

את התשובות לא נקבל מאלה שמבקשים כיום את אמוננו; הם עסוקים מדי. מעמדם ב”רשימה שהתחברה לה יחדיו” חשוב להם יותר. כל אחד מהם מצהיר שהוא מוכן לוותר על האגו שלו; אבל אני מתרשם לגמרי אחרת.