יש להניח שלא בלב קל החליטה הממשלה לאשר את כניסתן לארץ של חברות הקונגרס האנטי־ישראליות, האנטישמיות ותומכות ה־BDS, אילהאן עומאר ורשידה טאליב, אך לא הייתה אפשרות אחרת כשמדובר בחברות קונגרס המייצגות את מפלגת הרוב בבית הנבחרים האמריקאי. יש מקרים שישראל מסרבת לאשר כניסת פוליטיקאים, בעיקר ניאו־נאצים כמו שר החוץ האוסטרי לשעבר, אבל כל החלטה לגופה. לגבי שתי חברות הקונגרס המוסלמיות הנ"ל, הגם שמבחינה מוסרית ועקרונית היו כל הסיבות להשאיר אותן בחוץ, יחסי ישראל עם המפלגה הדמוקרטית והמאבקים הפנימיים שמתחוללים בה בין האגף המרכזי והתומך בישראל בראשות יו"ר בית הנבחרים, ננסי פלוסי, לאגף השמאלני המרדני במפלגה - הביאו להכרה שנעילת השערים בפני שתיים מהכוכבות הבולטות בחבורה הזאת הייתה בוודאי מנוצלת עד תום, הן נגד הרוב במפלגה והן נגד ישראל.

בשנות ה־30 וה־40 של המאה הקודמת חלק מהתקשורת האמריקאית התעלם ביודעין מתוכניות הנאצים נגד היהודים ומזוועות השואה. בראש המטשטשים עמד "הניו יורק טיימס" שבעליו היהודים רצה בדרך זו לרצות את ממשל הנשיא רוזוולט ואת מחלקת המדינה האמריקאית בעלת הנטיות האנטישמיות של רבים מראשיה, אך גם להפגין שהם אינם לוקים בהתחשבות מיוחדת לטובת מוצאם היהודי. החיידק הזה קיים גם עכשיו, להבדיל אלפי הבדלות ובמינון מופחת, אבל נוספה אליו השנאה הפתולוגית של רוב התקשורת האמריקאית לנשיא טראמפ. מאחר ששתיים מהגברות הנ"ל התבטאו בעבר בגסות רוח נגדו, הייתה מובטחת להן מראש תקשורת אוהדת ותומכת גם בעניין ה־BDS.

מה שמקומם הוא שגם חלקים מהתקשורת הישראלית מפגינים יחס אוהד לחבורה האנטי־ישראלית הנ"ל. המגמה היא אנטי־טראמפ ובמרומז, כמובן, גם אנטי־נתניהו. כך, למשל, חדשות כאן 11 הקדישו לאחרונה חלק ניכר מהתוכנית לדיווח אוהד על טענות השמאל האמריקאי נגד ה"גזענות", כביכול, של טראמפ מפני שזה התבטא נגד חברות הקונגרס הנ"ל. בישראל חופש הביטוי איננו נופל מזה שברוב העולם הדמוקרטי, ושלא כמו בעבר, מאז המהפך ב־1977, התקשורת הישראלית, כולל זו הממלכתית, רשאית לשדר ולכתוב כל מה שעולה על רוחה, וטוב שכך. אך, בכל זאת, אפשר היה לקוות שלפחות כאן 11 הממלכתי יפגין מעט אחריות בנקיטת עמדות נגד המנהיג של בת בריתה הראשית של ישראל.

גם בישראל נמצאו ל־BDS כמה סנגורים תימהוניים, אף שעובר קו ישיר וברור בעיני מהחרם של הנאצים בגרמניה על בתי המסחר היהודיים, דרך החרם הערבי נגד מדינת ישראל ועד ל־BDS, גם מבחינת המטרות. תועמלני הארגון טוענים שהם "רק" נגד הכיבוש וההתנחלויות, אך מטרתם האמיתית - שאפילו לא תמיד סמויה מהעין ומהאוזן - היא מחיקת ישראל ותושביה היהודים מעל פני האדמה, כפי שהתריס נגדם חבר הקונגרס טד דויטש: "ה־BDS אינו מבקש צדק חברתי, אלא עולם ללא מדינת ישראל". צריך, אפוא, לשפוט את הארגון לא על פי הישגיו, אלא לפי מגמותיו, ויש לו אג'נדה ברורה, יש לו תוכנית פעולה ויש לו נציגים ותומכים בקונגרס.

עם זאת, יש גם חדשות טובות: אויבי ישראל בבית הנבחרים לא הצליחו לאחרונה למנוע קבלת החלטה ברוב גדול של 398 מול 17 נגד ה־BDS, שאומנם אינה מחייבת, אבל מביעה בבירור את עמדתו המוסרית והפוליטית (הסנאט קיבל החלטה יותר תקיפה עוד קודם לכן). עוד לפני כן, החבורה האנטי־ישראלית העלתה הצעה נגדית בתמיכת החרם, אך ספק אם בית הנבחרים בכלל ידון בה. חשיבות ההחלטה של בית הנבחרים, ועוד ברוב כה גדול, כולל 174 דמוקרטים, חורגת מעצם גינוי ה־BDS - שכן היא מוכיחה שבניגוד לחששות, ישראל לא איבדה את תמיכת הרוב בקונגרס ובמפלגה הדמוקרטית. זה לא צריך לגרום לשאננות מצדנו, אלא אדרבה, למאמץ נוסף לשמור על הקיים.