אחד הרגעים הזכורים לי מחטיבת הביניים היה המפגש עם דניאלה, המורה לאנגלית שהייתה עולה חדשה מניו יורק. במהלך השיעורים נהגה לספר לנו בהתרגשות עד כמה הביטחון האישי הוא אלמנט שהיה חסר לה באמריקה, והיה הדבר המרכזי שגרם לה לעלות לישראל. דניאלה סיפרה שלא יכלה להסתובב ברחוב כשהחשיך ושחששה להיקלע לאירועי ירי של מטורפים או לשוד בפינת רחוב. בישראל, כך נהגה לומר, הכל רגוע ובטוח יותר. 
 
בכל פעם שמדווחים על אירועי אלימות, דקירות או ירי, אני נזכרת במורה לאנגלית ותוהה מה קרה למדינה הרגועה והבטוחה שהייתה לנו. איך מאי של שפיות הפכנו להר געש שמתפרץ וגובה קורבנות רבים.
 

ויכוחים שוליים וחסרי חשיבות מובילים במקרים רבים לאירועי אלימות קשה ומסתיימים בפגיעות אנושות וברצח. מי זוכר שרק לפני פחות מחצי שנה נרצח יורי פודובני בגלל ויכוח שטותי על חניה, באותן נסיבות בדיוק שבגללן נרצח השבוע אופיר חסדאי לעיני אשתו ובתו. הטרגדיה הזאת טלטלה מדינה שלמה, אבל הפעם לא רק בגלל הזילות הבלתי נתפסת בחיי אדם. לטירוף הזה לצערי אנחנו מתחילים להתרגל. מה שנגע בכולנו בסיפור של משפחת חסדאי היה למעשה פועל יוצא של אוזלת ידה של מדיניות הרווחה בישראל. שמענו את הזעקה של מי שמבקשים עזרה מהממסד, שבעצם התנהלותו בוחר להתעלם ולא לשמוע. 
 
על אף העלייה במקרי האלימות בחברה הישראלית, עושה רושם שערכי הסולידריות והעזרה לזולת עדיין מאפיינים את הישראלים, שלא נותרו אדישים לסיפורה של משפחת חסדאי ופתחו את הלב והכיס. אין עין אחת שנשארה יבשה כשדקלה, אלמנתו של אופיר, סיפרה על ההתמודדויות שהחיים זימנו להם. שתיים מבנותיהם מתמודדות עם מוגבלויות: האחת לוקה בשיתוק מוחין והשנייה בניוון שרירים, מחלה שרק לאחרונה התגלתה גם אצל האם. 
 
אופיר, שהיה עמוד התווך של המשפחה, טיפל בשעות היום במסירות בבנות משפחתו, ובלילות עבד באבטחה על מנת לנסות לפרנס את המשפחה. שמעתי את העצבות בקולה של דקלה, את שברי המילים המבולבלות של מי שמתקשה לעכל את האסון שנפל עליה, כשהיא חוזרת שוב ושוב על השאלות: איך ממשיכים מכאן, ומי ידאג לה ולבנותיה? מי יעזור עם החובות הרבים שנצברו מאז שהפסיקה לעבוד בשל מחלתה, וכשהיא מחכה במשך זמן רב לקצבת הנכות מביטוח לאומי שלא מגיעה? היא מטורטרת מוועדה לוועדה, והם מצדם, לדבריה, לא טורחים לחזור אליה. מי יעזור לה לקבל קורת גג כשהם משפחה אחת מתוך 3,000 משפחות בישראל שמחכות לדיור ציבורי.
 
חיזוק החוסן החברתי 
 
מזעזעת המחשבה ככל שתהיה, יכול להיות שאילולא הרצח של אופיר ז"ל, למשפחת חסדאי לא היה כל סיכוי לחיות בכבוד במדינת ישראל. האם זה החלום הציוני שכל כך ייחלנו לו? האם אלו ערכיה של מדינה יהודית, שמוסדותיה הפכו אדישים לסבל של אזרחיה המוחלשים, מציפים אותם במנגנונים בירוקרטיים ולא רואים ולא שומעים את זעקתם? 
 
מהרגע שבו אופיר נרצח, נזכרו כל מוסדות המדינה, ובהם רשויות הרווחה, להתגייס על מנת לעזור להם. משרד השיכון הודיע שיפתור את בעיית הדיור הציבורי, וביטוח לאומי הודיעו שיטפלו בזכאות קצבת הנכות של דקלה. מדוע זה היה צריך לקרות רק לאחר הרצח? יש עוד משפחות רבות שנמצאות במצב דומה, רעבות ללחם, נמקות ברשימות המתנה על מנת לקבל סיוע וסעד. האם גם אצלן מישהו צריך להירצח כדי שיזכו לחיים טובים יותר?
 
ראש הממשלה ופוליטיקאים מכל גוני הקשת הפוליטית פרסמו ברשתות החברתיות את פרטי חשבון הבנק של משפחת חסדאי והזמינו את כולנו לתרום ולעזור. אני בטוחה שכוונתם הייתה טובה, אך עם זאת, המסר שאני כאזרחית המדינה קיבלתי הוא שמדיניות הרווחה שלנו פשטה את הרגל, שהאחריות למתן סעד למוחלשים עברה מהמדינה אלינו, האזרחים. 
 
מדינת ישראל מתקשה מראשיתה לטפל בנושאי רווחה. כבר לפני שנים רבות הוחלט להפריט כמעט את כל שירותי הרווחה לעמותות שונות העושות מלאכת קודש בתחומים רבים. הבעיה אינה רק בהפרטה, אלא גם בתת־התקציב שאותו מעבירה המדינה לעמותות השונות, שנאלצות להתמודד עם מחסור קבוע במשאבים. המדינה מעבירה בממוצע כמחצית מהתקציב הנדרש לפעילותן התקינה של העמותות. על מנת לשרוד ולא לקרוס תחת הנטל, נאלצות העמותות, במקביל לעבודתן המאתגרת, לחפש אפיקי פילנתרופיה, וגם הן פונות לציבור הרחב על מנת לגייס כספים.
 
משהו במדיניות הרווחה שלנו חייב להשתנות, לא רק מבחינת הגדלת התקציבים, אלא גם מבחינת הענקת שירותים ויחס נאות למי שנזקק לסעד. את האטימות הממסדית והנהלים הבירוקרטיים צריך להחליף בהקשבה וברצון אמיתי לסייע. 
 
ובינתיים יש בחירות בישראל, וכבר הוכח שהנושאים החברתיים לא ממש מעניינים אותנו ביום הבוחר. אנחנו בוחרים להיגרר לשיח מסית של ימין ושמאל, ומתקשים להבין שלא רק החוסן הביטחוני חשוב להמשך קיומנו כחברה, אלא גם החוסן החברתי שנמדד ביכולתה של מדינה לקחת אחריות ולסייע ככל האפשר, גם לאזרחיה המוחלשים.
 
tguvot@maariv.co.il