אני מאמין, לפני כל דבר אחר, שבני האדם אינם מטומטמים. 
 
אתם צריכים לקחת את ההצהרה הזו ברצינות, מפני שמדובר בהתגרות ישירה ברוח התקופה. היא עומדת בסתירה עזה לשיח הפופוליסטי ששולט בישראל ובחלקים נרחבים מהעולם המערבי. היא מנוגדת לעקרונות הפרסומיים שהפכו להיות הדת הרשמית של תורת הקמפיין הפוליטי. היא נראית כתמימות צרופה כשאתה יודע שזמן הצפייה הממוצע של וידיאו פוליטי בפייסבוק הוא פחות מ־6 שניות. במילים אחרות, הפוליטיקאי שמאמין שבני האדם אינם מטומטמים, מסתכן בכך שהעולם יניח שהוא מטומטם בעצמו.
 
ועדיין, לא רק שאני מאמין שבני האדם אינם מטומטמים, גם הקמתי תנועה פוליטית שמבוססת על האמונה הזו. אני מאמין שאם רק ניתנת להם ההזדמנות, בני האדם יעדיפו מדע ועובדות על פני בורות ושנאה. הם אינם נבהלים משינוי, מפני שהם רוצים עולם טוב יותר עבור ילדיהם. הם מוכנים לקבל את השונה, מפני שכל אחד היה לפחות פעם אחת בחייו שונה בעצמו. הם מבינים שאי אפשר לדבר על טוב משותף, בלי להכיר בכך שהוא כולל חובות משותפים. הם מכירים בכך שמצבנו בעולם - הכלכלי, החברתי, הביטחוני - אינו רק תוצר של כוחות חיצוניים אלא גם של הבחירות שלנו. 
 

הקיצונים אומרים לנו שאם רק נצביע בשבילם הכל יהיה בדיוק כמו שרצינו. כולם יתלבשו כמונו, יתפללו כמונו, יחשבו כמונו. זוהי הצעה מפתה, אולם המחיר שלה הוא בלתי אפשרי. הפופוליזם מגיע לחיינו כשהוא נישא על כנפי החשדנות. הם אומרים לנו שכל הטוב בעולם נמצא בקבוצה "שלנו" וכל הרע נמצא בקבוצה "שלהם". התוצאה היא הרסנית. במקום חברה המבוססת על שיתופי פעולה, נוצרת לנגד עינינו חברה המבוססת על הרעיון של ריסוק זהותו של האחר. 
 
החזון שלנו לחברה הישראלית מבוסס על רעיון אטרקטיבי הרבה פחות: החיים אינם משחק סכום אפס. המדינה שלנו, בדיוק כמו המשפחה שלנו ומקום העבודה שלנו, לעולם לא תהיה 100% כמו שאנחנו רוצים. היא תוצר של פשרות הוגנות בין אנשים וקהילות. 
 
זוהי תמציתו של המרכז הפוליטי - החופש שלי אינו מושג על חשבון החופש שלך. אמונה שנכפתה אינה אמונה. פשרה היא לא ויתור על ערכים. אנחנו לעולם לא נרפה מן המאבק על ישראל ליברלית, דמוקרטית וחופשית. פשרה היא פשוט הדרך היחידה להגיע לשם. הקיצונים בשני הקטבים, מימין ומשמאל, מתעקשים על "או הכל או כלום", ולפיכך תמיד זה ייגמר בכלום.
 
 אנחנו יודעים שכדי לשפר את מצבנו עלינו לשתף פעולה עם אחרים. מטרתו של המרכז היא לבנות את הגשר בין שני הרים נישאים: מצד אחד מבנה חברתי חזק עם חוקים ברורים. מהצד השני היצירתיות, זכויות האדם והניצוץ האלוהי הייחודי שיש בכל אחד מאיתנו. מובן מאליו שיש סתירה מובנית בין שניהם. זה בסדר. בני האדם יודעים להתמודד איתה. הם לא מטומטמים.
 
יהיו כאלה שזה ייראה להם נאיבי עד אימה. אני רוצה להזכיר להם שהתפיסה הנאיבית הזו עומדת ביסוד הקמתה של כחול לבן. היא הצליחה מפני שרוב מוחלט של אזרחי ישראל מעדיפים שלטון שמכיר במורכבותם של החיים. הם מוכנים לחיות עם אנשים שחושבים אחרת, מפני שהם מכירים בכך שזוהי מהותה של חברה אנושית. שלטון הרוב מחייב אותנו להקשיב גם לאלה שאינם הרוב. המרכז הוא ויתור על הפנטזיה שכולם יהיו כמונו. בנאומו האחרון כשר חינוך אמר נפתלי בנט, "אם היה לי כפתור שאם לוחצים עליו נעלמים כל אלה שחושבים אחרת ממני - לא הייתי לוחץ עליו". הסכמתי עם בנט. איני רוצה שהוא ייעלם.
 
בתפיסת העולם של הקטבים, פשרה היא חולשה. בתפיסת העולם של המרכז, פשרה היא עוצמה. אנחנו לא מודדים את ההחלטות שלנו לפי השאלה איזו אידיאולוגיה הן מבטאות, אלא בשאלה איך הן משנות את המציאות. זוהי התפנית של המרכז - החלטות שנמדדות לפי תוצאות, לא לפי דבקות ברעיונות. הפשרה אינה הכרח מגונה, אלא טורבינה המפעילה את עוצמתה של החברה. הדילמות היסודיות שלנו לא נועדו להגיע לפתרון, אלא להניע אותנו לפעולה. 

# # #
 
יש שלוש דילמות מרכזיות שמאכלסות את השיח הציבורי בישראל. אזרחית, כלכלית־חברתית ומדינית. בשלושתן אנחנו משותקים. הדרך לצאת מהשיתוק הזה היא למצוא את הפשרה המובילה לפעולה.
 
הדילמה הראשונה היא החיים ב"מדינה יהודית־דמוקרטית". זהו פרויקט מסובך. מוסרית, חברתית, מעשית ומשפטית. בלי היהדות לא תהיה לנו קהילה להשתייך אליה, בלי זכויות האזרח לא יהיה כדאי להשתייך אליה. אם אחת משתי האפשרויות תנצח - הפסדנו. אנחנו נאבק בכל כוחנו נגד האפשרות של מדינת הלכה, אבל גם נגד הרעיון של "מדינת כל אזרחיה", שמבטלת את הזהות היהודית. כדי ליצור את האיזון הנכון אנחנו מחויבים לסדרה של פשרות חכמות: ניסוח אחר של חוק הלאום, פסקת התגברות שאינה מבטלת את סמכות בית המשפט, כתיבתה של חוקה שתגשר בין חלקי החברה הישראלית. מטרת הדיון היא לא ניצחונה של פילוסופיה אחת על פני האחרת, אלא יצירת איזון שמאפשר חיים משותפים לחילונים ודתיים, שמאלנים וימניים, יהודים וערבים. 
 
הדילמה השנייה היא יצירת האיזון בין כלכלת השוק החופשי למחויבות שלנו למדינת הרווחה. הקפיטליזם אינו שיטה צודקת, אבל הוא השיטה היעילה היחידה. צדק חברתי הוא כמובן דבר טוב, אבל רק בתנאי שאינו משמש כשם קוד לקנאה ולניסיון להגביל את הצלחתם של אחרים. כדי שהכלכלה תצליח, המדינה צריכה להתערב פחות ככל האפשר. הצלחת ההייטק הישראלי למשל היא תוצאה ישירה של העובדה שהמדינה לא מסוגלת להתערב בענף שנע במהירות מדהימה ואינו כבול לגבולות. בניגוד לתפיסת "כלכלת החילחול", לא הכסף הוא שמחלחל מהעשירים לעניים (הוא לא), הידע והקידמה הטכנולוגית הם שמחלחלים אל תוך החברה. זהו הקפיטליזם החדש.
 
הקפיטליזם אולי נראה קר ואכזר, אבל רק הוא יכול ליצור את המשאבים שהמדינה זקוקה להם. בלי המשאבים האלה לא תוכל המדינה להחזיק את הביטחון, הבריאות, החינוך והרווחה. במקום כותרות וססמאות, עלינו לנווט בזהירות בין אפשרויות לצרכים. למדינת ישראל יש מספיק משאבים כדי שאיש לא יהיה רעב וכל ילד יקבל חינוך טוב. כל ניצול אחר של הכסף הוא בלתי מוסרי. 
 
תפקיד השלטון הוא לא להכריע, אלא לוודא שהאיזון נשמר. מתי נוצרות הבעיות? כשהממשלה מכניסה למשוואה שיקולים זרים. כשהיא מעבירה מיליארדי שקלים לסחטנים וקיצונים - השוק החופשי מפסיק להיות חופשי, ומדינה הרווחה מפסיקה להיות הוגנת. עלינו להחזיר את האיזון לכלכלה שלנו. להקטין את הממשלה, לוודא שכל קבוצות האוכלוסייה - כולל החרדים והערבים - נוטלות חלק בכלכלה ונהנות מפירותיה, לשפר את התשתיות הפיזיות והאנושיות.  הדילמה השלישית היא כמובן העניין המדיני. ישראל מנווטת בין הווה מסוכן לעתיד מסוכן. מצד אחד אסור לה לוותר על העיקרון האומר ש"ביטחוננו בידינו".

אנחנו לא סומכים על אף אחד, ובטח לא על הפלסטינים. מצד שני, אם לא ניפרד מהם, יגיע הרגע - והוא כבר לא רחוק - שבו הם יגידו לנו, "הבנו שלא תיתנו לנו מדינה, אז תנו לנו להצביע ולהיות אזרחים". אם נגיד כן, נפסיק להיות מדינה יהודית, אם נגיד לא, נפסיק להיות דמוקרטיה. אין לדילמה הזו כרגע פתרון חותך, אבל זה לא אומר שאין מה לעשות: אנחנו צריכים להימנע מצעדים בלתי הפיכים ביהודה ושומרון שימנעו מאיתנו להיפרד מהם בעתיד, ולפעול בכל כוחנו כדי לקיים ועידה אזורית (עם הסעודים, המצרים, הירדנים ומדינות המפרץ) שתתניע מחדש את התהליך המדיני. בשנתיים האחרונות החמצנו הזדמנות ענק בדמותו של דונלד טראמפ. במקום לנצל את העובדה שבבית הלבן יושב אדם שייתן לנו גב מלא לכל מהלך או יוזמה, ממשלת ישראל לא עשתה כלום. היוזמה לא יכולה להיות בידי אחרים. אנחנו צריכים להוביל, לא להיות מובלים.
 
# # #
 
יכולתי להמשיך עם הדוגמאות, אבל כבר הבנתם. הרעיון הפשוט שלנו הוא המורכבות. הקיצונים והפופוליסטים מוכרים לנו את האשליה שככל שהאידיאולוגיה טהורה ולעומתית יותר, היא גם חזקה ואותנטית יותר. את המרכז הם מתארים כפועל בטמפרטורה נמוכה, אטי וחסר חיים. האמת הפוכה. המרכז הוא גמיש, הקטבים הם נוקשים. המרכז יודע להתפשר, הקטבים יודעים רק להתבצר. לכן המרכז יכול לעשות שינויים במציאות, הקטבים יכולים רק להתווכח עם המציאות. ישראל קפאה מול כל הדילמות הגדולות שלה, מפני שהשלטון מניח לקיצונים להחזיק את ההגה. אנחנו עסוקים בלנצח זה את זה בוויכוח במקום לעבוד יחד על שינוי המציאות. 
 
ניהול מדינה חכם עוסק בעיקר בפשרות ובאיזונים. מדינות שהפרו את האיזון הפנימי שלהן עלו בלהבות או שגוועו בקול דממה דקה. המדינות שיצרו איזון נכון, משגשגות ופורחות. ההבדל הגדול שבין המרכז לקטבים הוא בשאלה באיזה קנה מידה מודדים הצלחה. אנחנו פשוט משתמשים בקנה מידה שונה. המרכז נמדד בשאלה עד כמה הוא הצליח לשנות בפועל את המציאות. הקיצונים מודדים את עצמם בשאלה הטהרנית עד כמה הם נאמנים לרעיונות שאיתם באו מהבית. מי שרוצה לשנות את המציאות במקום לכעוס עליה - שיבוא.
 הכותב הוא ח"כ מטעם מפלגת כחול לבן