באחד הברים בארה"ב התגודדו לקוחות רבים ליד מסך הטלוויזיה לצפות בדרמה שהתחוללה על אחד מגגות ניו יורק. גבר עמד על מעקה הגג ואיים לקפוץ. בעודו מתנדנד על הקצה, קרא אחד הנאספים: "אני מתערב על 10 דולרים שהוא יקפוץ". לאתגר נענתה רק גברת בלונדינית אחת, שהניחה בהתרסה 10 דולרים על הבר והודיעה: "אין סיכוי שהוא יקפוץ". חלפו שניות אחדות והאיש קפץ והתרסק אל המדרכה.
כשקיבל מהמוזג את שני השטרות, הושיט המנצח בהתערבות את אחד מהם לגברת הבלונדינית ואמר: "מצפוני לא מאפשר לי לקחת את הכסף. השידור שאנו רואים הוא שידור חוזר, וידעתי מראש שהאיש קפץ". "כל הכבוד על ההגינות", אמרה הסטריאוטיפית, "אבל אתה זכאי לשמור את הכסף לעצמך, כי גם אני ראיתי את השידור המקורי". "אם כך", שאל הזוכה בפליאה, "מדוע התערבת?". השיבה הגברת מיד: "לא האמנתי שהאיש יהיה עד כדי כך משוגע לחזור על אותה שטות פעמיים".
על פי כל הסימנים, הכנסת ה־22 תצטרך מהר מאוד להתמודד עם הגדרתו של אלברט איינשטיין לאי־שפיות: "לחזור על אותה התנהגות ולצפות לתוצאה שונה". על פי כל הסקרים, ללא יוצא מן הכלל הציבור מתעתד לחזור לבחור כנסת "תקועה", שאינה מאפשרת הרכבת ממשלה יציבה.
היו זמנים שבהם תיקו לא גרר אותנו לבחירות מוקדמות. להפך, תיקו היה מוליד ממשלה רחבה ויציבה, המסיימת את מלוא קצבת כהונתה. כך, למשל, בתיקו בין פרס לשמיר ב־1984 כפה הנשיא חיים הרצוג את ממשלת הרוטציה. אלא שבכנסת ה־21, בואכה הכנסת ה־22, נולד מכשול מהותי המונע אחדות: הסנדול העצמי של מפלגות השמאל. בזו אחר זו כבלו את ידי עצמן בתחרות על עוצמת ההצהרות כי לא יישבו עם בנימין נתניהו בשל כתב החשדות העומד נגדו.
למרבה הפרדוקס, מכל מנהיגי השמאל היה זה אבי גבאי שפילס את הדרך לצמרת העץ הזה, והאחרים החרו החזיקו אחריו. חלק מהם, בעיקר בני גנץ, עשו זאת בחירוק שיניים כמי שכפאם שד. כמו שלפעמים מתגלגלים הדברים, היה זה גבאי שבסופו של דבר התחרט והבין כי טיפס גבוה מדי על העץ. כשניסה לרדת ממנו, גילה שנותר בבדידות מזהרת ועם ישראל נגרר לבחירות תפלות ומיותרות.
אם לחזור לבר הניו יורקי, השאלה היא אם אנחנו צופים כרגע בשידור החוזר בלופ, ואם כן, מיהו הזוכה בהתערבות ומיהי הבלונדינית.
המתנדב הראשון לתפוס את מרכז הזירה הינו יוצר התקלה, האיש שדחף את הקופץ אל הקצה - אביגדור ליברמן, מי שהפר את החוזה עם בוחריו. רבים מהם לא היו מצביעים עבורו לו חשדו כי לא יתמוך בנתניהו. אבל אצל ליברמן - מילה זו מילה. הוא לא התחייב להצטרף לממשלת נתניהו. רק להמליץ. אז הוא המליץ, ודקה לאחר שיצא ידי חובת המלצתו עשה כל שביכולתו כדי להבטיח שהדברים יישארו בגדר המלצה בלבד.
בימים אלה, לאחר שכוחניותו, החביבה על ישראלים רבים, חיזקה את מעמדו כלשון מאזניים, מנסה ליברמן להכתיב את המהלכים הבאים. הוא משלם מס שפתיים לפתרון הקלאסי של התיקו הפוליטי, הלא הוא ממשלת אחדות של שתי הרשימות שיקבלו את מספר המנדטים הגדול ביותר, ביודעו היטב כי מדובר בפטה מורגנה כפולה: התיקו הוא לא באמת תיקו, ואין שום סיכוי לממשלת אחדות.
וזו הסיבה: אין תיקו, כי קיימת הכרעה ברורה. יש רוב ציוני מובהק למחנה הלאומי, גם בלי ליברמן. אם מנטרלים את ציבור מצביעי המפלגות האנטי־ציוניות, יש רוב ברור לימין. אם מביאים בחשבון גם את מצביעי ליברמן, שרובם אנשי ימין - ההכרעה הינה מוחלטת.
אין ממשלת אחדות, שהרי כחול לבן אינה מוכנה להצטרף לממשלת נתניהו, ותרחיש שבו מפלגת הליכוד מחליפה מועמד כי גנץ ביקש זאת בנימוס או עלה על בריקדות קיים רק בסרטים.
לבד על הגג
הליכוד היא התנועה הדמוקרטית הגדולה היחידה בישראל. אף אחד לא מכתיב לה מי ינהיג אותה. ודאי שלא המקבץ המקרי של פוליטיקאים ופרסומאים הקרוי כחול לבן. על פי חוקת הליכוד, רק יו"ר הליכוד יכול להיות מועמדה להרכבת הממשלה. אם מפלגות השמאל, כולן או חלקן, לא יוותרו על פסילת נתניהו וימנעו ממנו לכהן כראש ממשלה, כל עוד החוק מאפשר זאת - הרי שלא תקום ממשלת אחדות.
ליברמן ימצא את עצמו על הגג לבד עם שלוש אלטרנטיבות, שמבחינתו אחת גרועה מהאחרת. הראשונה, פיזור הכנסת והליכה מחודשת לבחירות. השנייה, קואליציה עם נתניהו והחרדים. והשלישית, ממשלת שמאל בראשות גנץ, שתיאלץ לנהל את המדינה מיום ליום, מהצבעה להצבעה על פי גחמותיהם של איימן עודה ובל"ד, שבתמיכתם מבחוץ היא תהיה תלויה.
ליברמן מצהיר כי ימליץ על הסיעה הגדולה או על הסיעה הגדולה הראשונה שתמליץ לנשיא על ממשלת אחדות, שזה היינו הך, היות שהמפלגות מוזמנות לנשיא לפי גודלן. למעשה, ליברמן נאחז בארגומנטים טכניים וקלים להסברה על מנת לסלול לעצמו את הדרך לקואליציה עם מפלגות השמאל. כך הוא מרחיק את עצמו מדיון בסוגיות מהותיות, כמו איך תיראה קואליציה בתמיכת אלו שהוא רוצה להעביר לפלסטין ולשלול את אזרחותם, שהרי לשיטתו אין אזרחות בלי נאמנות. או איך תיראה קואליציה עם אותם החרדים, שבגינם כביכול הפר ליברמן את ההתחייבות לבוחריו והוביל לבחירות המיותרות.
הפרדוקס הוא שיש רק אדם אחד שיכול להושיע את ליברמן מעצמו, וזהו נתניהו, שצריך לעשות מאמץ אמיתי להוביל את גוש הימין גם בלי ליברמן ל־61 מנדטים. אם נתניהו יחליט לשפוך קולות ימינה במקום לשתות אותם ויבליט את העיסוק בתוכנית המאה ובשלום האזורי שהוא רוקם בימים אלה, הליכוד יקבל קולות מרכז ויפסיד קולות ימינה. הליכוד ייפגע במקצת, אבל הגוש יגדל ויוכל להגיע ל־61 מנדטים בלי ליברמן.
דווקא כאשר אינו לשון המאזניים, יוכל ליברמן להצטרף לממשלת נתניהו בצורה חלקה יותר מבחינה ציבורית ולקבל את מעמדו והשפעתו בזכות משקלה של סיעתו ולא בגלל היותו לשון מאזניים.
מי שעוד יפלוט אנחת רווחה אם זה יקרה הוא בני גנץ, שצחוק הגורל, נקלע לעמדת הנהגה בלי שהוא עצמו בטוח בניסיונו וביכולתו להוביל את המדינה. בתוך תוכו הוא מעדיף שההגה יהיה בידיים של נתניהו. הוא הרי לא באמת מאמין לססמה המקוממת של כחול לבן שלפיה נתניהו דואג רק לנתניהו. הוא יודע, מידע אישי, שצודק המזכיר הצבאי יוחנן לוקר באומרו שלולא נתניהו היה לאיראן היום נשק גרעיני.
אז מי הבלונדינית, מי המהמר ומי הקופץ? זה ממש לא משנה. העיקר שכל מי שנמצא בבר יחשוב פעמיים לפני שהוא מהמר על הקול שלו, וכדאי מאוד שיעשה את זה מתוך פיכחון מוחלט.