כמה לחמנו על מודעות לכבודו של אדם באשר הוא אדם, ועל המודעות לכבודן של נשים; על הקפדה על קוד התנהגותי שיהפוך לנורמה ויגדיר מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור; ואז באו התמונות מנתב"ג, שהזכירו הגעה של אסירי ציון, או את שובם של גיבורי סיירת מטכ"ל מאנטבה. אלא שהפעם לא היה מדובר בלוחמים, בספורטאים או במדענים צעירים שזכו בפרס. הפעם החוגגים היו צעירים ששבו ארצה ממסע זימה ופריקת עול בקפריסין. הם אומנם זוכו מאשמת אונס, אך התנהלותם עוררה תהיות אחרות. אם יש בלבי כעס כלפיהם, הוא על כך ששמו מראה כל כך חדה וכואבת מול עינינו.
 

"לא אחזור לעולם לקפריסין", צוטט אחד מהם בכותרת של עיתון מוכר, כמי שמצא את הבעיה האמיתית. דומה הדבר למדען שתלש כנפי זבוב, צעק לו "קפוץ" והסיק שזבוב ללא כנפיים – חירש. זו מסקנתו של אותו צעיר שאולי צילם, אולי הפיץ, ואולי רק נכח בחדר כשחבריו קיימו יחסי מין עם התיירת הבריטית. לדידו, אין לו רגשות חרטה או הרהורים על יחסו לנשים בעתיד. 
 

קשה להישיר מבט אל הצעירים החוגגים, כי דמותם מספרת לנו למה הפכנו. בעיניי, אותם צעירים חובשי כיפה הם המשך ישיר לצדקנותו של הזמר שבעיניו היעדר הרשעה היא תעודת יושר בלתי מעורערת; של כוכבת הריאליטי שמצהירה שפרסום בכל מחיר הוא מטרת העל של מפעל חייה; של שחקן נבחרת הכדורגל שמתגרה בהפגנתיות באוהדיו. הפכנו לחברה שמקדשת כסף ופרסום, שבה האלימות פושה בכל. חברה שבה המשפטי החליף את הערכי, שבה הבושה כמעט נעלמה, שבה הכל מותר בתנאי שלא תיתפס, וכשנתפסת - האחר הוא האשם. 
 

כדי לייצר שינוי אמיתי במציאות הזו, עלינו להזדעזע. לא זעזוע נקודתי שיחלוף עד האייטם הבא, אלא כזה שעוצר את החיים ודורש פתרונות. כזה שמכוון אותנו להגביר אכיפה ולהחמיר ענישה, להעמיק את האחריות שלוקחת מערכת החינוך, ובכלל זה לאמץ תוכניות חינוכיות ליצירת יחסים מכבדים ובריאים בקרב בני נוער וגברים ונשים, כמו זו שוויצו הניחה על שולחנו של שר החינוך ומפעילה ברחבי הארץ במטרה לחזק גורמים חיוביים, ערכיים, חינוכיים ומפיצי טוב כתנועות נוער, מפעלים חברתיים ומסגרות תרבות וספורט.

על משרד החינוך לשלב ולתקצב תוכנית לימודי מגדר ותקשורת בין־אישית כלימודי חובה חוצי מגזרים, עדות ותרבויות. בתוכנית ילמדו בני נוער כיצד מנהלים מערכות יחסים, ומה אסור ומותר ביחסים בין המינים. כיום, יותר מתמיד, הטובים זקוקים לעזרה במלחמה הקיומית והאינסופית ליצירת חברה בריאה וערכית, שוויונית ולא אלימה.
 

הכותבת היא יו"ר ויצו העולמית