ח"כ דוד ביטן לימד אותנו בתחילת השבוע שיש מקרים שבהם צעד מיותר הוא בכל זאת צעד הכרחי. הדברים אמורים, כמובן, בהחתמת מועמדי הליכוד על הצהרה שלפיה יתמכו רק בבנימין נתניהו לראשות הממשלה. על פניה פעולה מיותרת לכל הדעות. שהרי על פי חוקת הליכוד רק יו"ר המפלגה יכול להיות מועמד. זהו המצב החוקי: מובהק, חד־משמעי ואינו מצריך חיזוק או אשרור.

אלא שבמציאות חוקה וסעיפי תקנון אינם חזות הכל. לשיח הציבורי יש לפעמים חיים משלו, והוא חזק בהרבה מסעיפי חוקת המפלגה שבבסיסו. ביטן הממולח, המנוסה ומהיר החשיבה הבין שבעקבות הצעתו הפומבית של אביגדור ליברמן לליכוד להציג מועמד חלופי לראשות הממשלה, התודעה הציבורית מתכווננת לכיוון חתרני פסול מיסודו, ומחשבת להעניק לו לגיטימציה.
 

ביטן רצה להרוג את הרעיון בעודו בחיתוליו, ולהצהיר בקול גדול כי פסילת המועמד של מפלגה אחרת היא עמדה מרחיקת לכת, שאינה מתקבלת על הדעת בהיבט העקרוני, לא מוסרית ולא קונסטיטוציונית. הוא רק שכח להביא בחשבון שבזמן בחירות התקשורת פועלת לגופו של אדם ולא לגופו של עניין. 
 

במקום להוקיע את הבחישה הפסולה בהליכיה הפנימיים של מפלגה אחרת, בחרה התקשורת כצפוי להשתלח דווקא בתגובה המרשימה של נבחרי הליכוד, שהודיעו שיפעלו על פי חוקת מפלגתם ולא ייתנו יד להונאת הציבור, שבבחירות יתבקש לשלשל פתק שעליו כתוב במפורש: "הליכוד בראשות נתניהו", ולמחרת על פי השיטה שמציע ליברמן, ישתמשו במנדט שנתן להם הציבור כדי להציב בהנהגת המדינה מישהו אחר.
 

וכמו כדי להמחיש שלחוצפה במקומותינו אין גבולות, באה ההשוואה המופרכת לקוריאה הצפונית. מי כאן בדיוק הדיקטטורה? אולי זו דווקא מפלגה כמו כחול לבן, שהיא גיבוב של לטיפונדיות ואחוזות פיאודליות? או מנהיג כמו ליברמן, שנבחר תמיד פה אחד במועצת ישראל ביתנו, בדיוק כפי שקים ג'ונג און שליט קוריאה הצפונית נבחר בוועידת המפלגה הקומוניסטית?  
 

במקום להסביר מדוע הם לא מקימים סוף־סוף מוסדות נבחרים ולא ממונים, אנשי כחול לבן מאיימים לשלוח יד בוחשת גסה בליכוד, המפלגה הדמוקרטית, שמאה אלף בוחריה בחרו לא מעט ח"כים על אפו ועל חמתו של היו"ר, ובהם את גדעון סער בצמרת הרשימה, דבר שלא היה עולה על הדעת אצל ליברמן, יאיר לפיד או בני גנץ ב"אין בחירות פנימיות" שלהם. 
 

לו התקשורת הייתה שואלת את ליברמן את השאלה המתבקשת - למה אינו מודיע לגנץ שאם אחת משתי המפלגות הגדולות תציג תנאי לא סביר בעיניו, יתמוך ברעותה - לא היה צריך חתימות. באותה מידה החתימות היו מיותרות גם אם התקשורת הייתה שואלת את גנץ וליברמן מה הייתה תגובתם לו הליכוד הייתה מציעה להעמיד במקומם כמועמדים את יועז הנדל ועודד פורר למשל.
 

עם הפנים קדימה

בני גנץ הוא האיש היותר לא רלוונטי במערכת הבחירות הנוכחית. ביום שהשתלט על כס המועמד המוכתר של המחנה האנטיביביסטי, הוא סיים את תפקידו האפקטיבי במערכת בחירות שממנה הוא מתעתד להפציע כראש ממשלה. בעצם כל מה שגנץ נדרש לעשות כדי להצליח הוא לשתוק גם כשהוא מדבר, להיות ממלכתי ובעיקר לא לספר לאף אחד שהוא מפחד מראשות הממשלה ומעדיף לכהן קדנציה תחת נתניהו כשר ביטחון בממשלתו וללמוד איך באמת מנהלים מדינה. 
 

מערכת הבחירות האמיתית מתנהלת בין נתניהו לבין הממסד התקשורתי־ תרבותי־משפטי, שלא רואה בעיניים ורוצה להיפטר מנתניהו רגע לפני שכתב החשדות יתפוגג בשימוע, לפחות בחלקיו המשמעותיים, ברוח ההתפייטות הבלתי מחמיאה של השופט עודד אליגון כשזיכה את אביגדור קהלני מהאשמות שייחסה לו פרקליטות המדינה: "בלון ממנו יצא האוויר בנפיחה יגעה, אשר אפילו לא מניבה ריח רע לרפואה". 
 

מי שינצח במערכת הבחירות, או יפסיד, הוא נתניהו. הוא כמובן יפסיד אם יסתער על כל טחנת רוח שנמצאת בדרכו, בייחוד אם הכיתוב שעליה הוא בשפה הרוסית. אבל גם מערכת בחירות שתבליט את הישגיה הרבים של הממשלה ואת הצלחותיה חסרות התקדים של הליכוד בעשור האחרון לא תספיק כדי לנצח.
 

בחירות הן לא טקס חלוקת מדליות. לו בחירות היו סביב הישגי עבר, ווינסטון צ'רצ'יל היה גובר בנקל על קלמנט אטלי בבחירות הכלליות בבריטניה ב־1945, שלושה חודשים לאחר שהנהיג את בריטניה ואת העולם החופשי כולו לניצחון על גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. בפועל הסתיימו הבחירות הללו בהפתעה הפוליטית הגדולה בכל הזמנים. מפלגת העבודה הבריטית ניצחה בהן, כי הצליחה לשכנע את העם שאטלי האפור מתאים יותר למלאכת שיקומה של בריטניה מגדול מנהיגיה ומנהיגי תבל במאה ה־20. הבריטים שילמו מחיר כבד על בחירתם. 
 

בשש השנים של כהונת אטלי הידרדרה הממלכה המאוחדת ממעמד של מעצמת־על החולשת על שישית כדור הארץ למעמד של מעצמה סוג ב', וגם זה בקושי. כשצ'רצ'יל חזר ב־1951, זה היה מאוחר מדי לא רק לבריטניה, אלא גם לעשרות מיליוני פולנים, צ'כים, רומנים, בולגרים, הונגרים, יוגוסלבים ובלטים, שנכלאו מאחורי מסך ברזל טוטליטרי, לאחר שאטלי הפקירם למלתעותיו של סטלין, כשהחליף את צ'רצ'יל בעיצומה של ועידת פוטסדאם. כל זה לא היה קורה לו צ'רצ'יל היה מבין בזמן אמת שזרי דפנה ושירי הלל לא הופכים אוטומטית לקולות בקלפי, שבוחרים לא אוהבים שגם הנערץ במנהיגים מתייחס אליהם כאל דבר מובן מאליו, והיה טורח לנהל קמפיין מינימלי, צופה פני עתיד, למשל תחת הססמה: "לשמור את בריטניה גדולה". 
 

עם ישראל יבחר בנתניהו, אם הוא ימקד את מערכת הבחירות בעתיד ולא בעבר. נתניהו ינצח אם יגרום לבוחר לשאול את עצמו בדרך לקלפי את השאלה שכבר הפכה לקלאסיקה: מי הוא רוצה שירים את הטלפון ברגע של משבר, כשפוטין או טראמפ על הקו. 
 

כשמנחם בגין מינה את משה דיין לשר החוץ, הוא אמר: אני רוצה שר חוץ שכאשר ייפגש עם מנהיגי עולם, בדלת הכניסה הם ולא הוא יבדקו אם העניבה שלהם מונחת ישר. אין ולא יהיה כנראה בעתיד הקרוב בישראל ובמערב כולו מנהיג כמו נתניהו, שבכל מקום מיישרים עניבות לקראתו. כשדוד בן־גוריון נפגש עם ג'ון קנדי, הוא נכנס לבית הלבן דרך כניסת המשרתים, נתניהו מתקבל בתופים ובמחולות בדלת הראשית. ניקולאי בולגנין איים על בן־גוריון בשיגור טילים אחרי מבצע קדש - פוטין מתאם עם נתניהו תקיפות אוויריות של ישראל על אדמת בעלת בריתו העיקרית באזור. 
 

נכון, אין אדם שאין לו תחליף, אבל איך אמר ליברמן לרינה מצליח ב"פגוש את העיתונות"? יש לי יותר כישורים מכל אחד, מלבד ראש הממשלה. משום מה הסיפא "מלבד ראש הממשלה" נגדעה מכל הציטוטים הלא מעטים של המשפט הזה שבהם נתקלתי.
 

לו היו בוחרים בישראל ראש ממשלה במכרז, נתניהו היה נבחר פה אחד. בוחר אחראי, שרק טובת המדינה מוקפת הטילים לנגד עיניו, משתמש בפתק האחד ששיטת הבחירות בישראל מעניקה לו כדי להציב ליד ההגה הלאומי את הטוב בנהגים שיש לעם היושב בציון באותו רגע. אל הבוחר הזה ואל המניע הזה צריך נתניהו לכוון את הקמפיין שלו, כדי לא להיזקק חלילה לבחירות מועד ג'.

 

tguvot@maariv.co.il