לא בדרכי כפייה: בשלושה ערבים בשנה נסגרים כל מקומות הפנאי והבילוי בישראל על פי חוק: ערב יום השואה, ערב יום הזיכרון לחללי צה”ל וערב תשעה באב. אבל בעוד סביב שני הערבים הראשונים יש קונצנזוס רחב, ואיש אינו מנסה לערער על החוק, הרי האבל הכפוי על המרחב הציבורי בליל תשעה באב נתפס כעוד סממן של כפייה דתית, שלא ממש מדבר אל לב החילונים. מה לנו, אומרים לעצמם רוב היהודים החילונים, ולאבל על חורבן בית המקדש, שאירע לפני קרוב ל־2,000 שנה, וממילא אינו משקף מוסד שאנחנו מזדהים עם אופיו. 

התחושה מובנת, אך מוטעית. שני החורבנות של בתי המקדש משקפים לא רק אובדן של מוסד דתי מרכזי, אלא גם את שיאו של חורבן לאומי כבד מנשוא. יתר על כן, החורבן ההוא לא היה רק אסון חד־פעמי, אלא סימל את פתיחת הגלות היהודית הארוכה, שבגללה נפלו על העם הזה כל שאר האסונות והייסורים, ובכלל זה השואה עצמה. בדיוק בגלל זה חשוב לנצל את תשעה באב להתבוננות במשמעות החורבן והגלות בעידן שהוא כבר עידן של ריבונות. הפלא של הישרדות העם היהודי.
 

ב־2,000 שנות גלות מוביל לרוב לאחת משתי מסקנות בעייתיות: האחת - הקיום היהודי הוא קיום נסי. השנייה, רציונלית יותר - הקיום היהודי בגולה הובטח בזכות שמירה קפדנית על מצוות הדת, ולכן חובה לדאוג שציר הזהות הדתי יהיה הציר הדומיננטי גם בתנאי הריבונות. 
 

שתי המסקנות מפתות, אבל שגויות ואף מסוכנות. הקיום היהודי בגולה הוא קיום מופלא, חד־פעמי בתולדות העמים, אבל אינו נסי והוא ניתן להסבר רציונלי, שלפיו ההלכה שימרה זהות בדלנית (שאגב כך גם העצימה את האנטישמיות), שלא אפשרה התבוללות. אבל מי שיסיק מכך שגם בתנאי ריבונות, כאשר רוב היהודים אינם שומרי מצוות, ניסיון של המיעוט הדתי לכפות את הדומיננטיות של ערכיו הוא שישמר את הקיום היהודי - אינו אלא טועה.
 

כפי שיודעים הרבה פוליטיקאים וגנרלים, גורם הניצחון של קרב מסוג אחד - יכול להפוך לגורם הכישלון של קרב מסוג אחר. כך גם כאן: חיזוק של נורמות המושתתות על המסורת הלאומית המשותפת (שיסודותיה אכן דתיים) הוא דבר ראוי שגם יכול לחזק מכנה משותף לאומי. אבל ניסיון להשליט נורמות דתיות על ציבור שרובו לא מזדהה איתן, רק ירבה מחלוקת ושנאה, וסופו שיחליש את היחד הלאומי במקום לחזק אותו. הפרדוקס היהודי הוא שמי שינסה להעתיק את נסיבות ההצלחה של הקיום הגלותי היהודי גם לחיי הריבונות, עלול להתגלות כמי שאכן יחזיר את היהודים לתנאי הגלות, או לפחות לאובדן הריבונות. 
 

בזהות שעיקרה לאום, כפי שהזהות היהודית הריבונית כיום וכפי שראוי שתהיה, סכנת הטשטוש ואובדן הזהות גדולה יותר מזו אשר בזהות הדתית. כך קרה גם בימי בית ראשון, ובימי מלכות החשמונאים - יסודות זרים חדרו לתוך עם ישראל, דווקא מתוך הצורך הלאומי בדו־קיום עם השכנים ובריתות לאומיות, וטשטשו את זהותו התרבותית. לכן חשוב לטפח גם את הזהות המסורתית, ובלבד שלא בכפייה. מה שלא הגון ולא ראוי הוא הניסיון לאחוז במקל משני קצותיו: גם ליהנות ממנעמי הריבונות והעצמאות, וגם לסכן אותה בעקרונות דוגמטיים, לא רק דתיים, שעלולים להחריב אותה.

הכותב הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה