אם איני מוצאת מקום בכותל, ייתכן ולא הייתי מוצאת מקומי בבית המקדש

בשנים האחרונות שבתי לפקוד את רחבת הכותל, והפעם לא בשבועות ובתשעה באב, אלא מדי ראש חודש. הפעם הייתה חוויה שונה לחלוטין: אני עומדת עטופה בטלית, מתפללת את התפילה במניין של נשים שמקיפות אותי וקוראות בתורה. חלקי בתפילה צלול וברור, אינני מחפשת עוד אחר קולות עמומים מעבר למחיצה, ויש לי קיום משלי. לפתע המקום החרב, הלא שלם, שהוא כולו זיכרון מהדהד, המעורר דמיון לפולחן שהתקיים בעבר, התברר לי כסמל האולטימטיבי לערכים של העם היהודי שהם לא בית מקדש מפואר עם עולות וזבחים, אלא מקום תפילה פשוט לכל העמים; לנשים ולגברים, לילדות ולילדים, שמחפשים את המחבר ולא את המפריד, ונותנים רשות זה לזה להיות במקום של החורבן ושל התקומה. כך עלינו לשמר את זה.