אם תוגש עתירה נגד מרזל, ביהמ"ש יוכל להחזיר את אמון הציבור בו

כשארקדי גאידמק הביא לבית"ר ירושלים שני כדורגלנים מוסלמים מצ'צ'ניה, חלק מהגרעין הקשה של האוהדים של בית"ר, אלה המאכלסים באצטדיון טדי את היציע המזרחי, התנגדו לכך נמרצות. מרזל שם נפשו בכפו ויצא נגד שריקות הבוז שנשמעו בטדי כל אימת שאחד משניהם נגע בכדור. באומץ לב של מנהיג הוא עמד בפני הגרעין הקשה של תומכיו הפוטנציאליים, שחלקם, כצפוי, הביעו את היעדר התלהבותם המובהק מהערת המחנך של מרזל, ולאו דווקא בעדינות יתרה. 
 

אך לא איש כמרזל ייבהל מכמה צעקני לה פמיליה. גם לאחרונה, על רקע צירופו של שחקן הרכש החדש בבית"ר עלי מוחמד, חזר מרזל על עמדתו שאינה שוללת שיתוף מוסלמים בקבוצה, ובלבד שאינם עוינים לישראל, ובעיקר כשהם כובשים שערים ובונים משחק. על רקע עובדה זו ההיגד של מרזל ש־60% מכספי הביטוח הלאומי הולכים לאויב, מן הדין שיפורש ברוח עמדתו העקבית שנבחנה כבר שלוש פעמים בבית המשפט העליון, המציבה אמת מידה של בחירת עמדות מרצון חופשי ולא של מוצא להפרדה בין אויב ומי שאינו אויב. 
 

מותר לחשוב שרוב ערביי ישראל אינם נאמנים למדינה ומזדהים עם בני עמם שמעבר לגבול, הפועלים נגד עצם קיומה. רבים הרחוקים מעוצמה יהודית שותפים לעמדה זו. שיטתו של מרזל להגדיר אותם כאויב אינה חורגת מגדר הלגיטימיות. מותר לו גם לחשוב שראוי ששופט בית המשפט העליון לשעבר סלים ג'ובראן יכבד את ההמנון גם בשירה ולא רק בעמידה, כאשר אי־שירה הפגנתית מהווה סוג של הסתייגות מההמנון הלאומי, השייך לכל מי שמגדיר עצמו ישראלי.
 

בדיון בוועדת הכנסת שאישרה את מועמדותו חזר בו מרזל מאמירות גבוליות שנאמרו בהיותו אזרח מהשורה, אך אינן ראויות לאיש ציבור. הוא אף התחייב להסיר על פי דרישת המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, יו"ר ועדת הבחירות חנן מלצר, את דף הפייסבוק שפעל בשמו. 
 

חוסנה של מערכת המשפט הוא מרכיב שאי אפשר להפריז בחשיבותו בחברה דמוקרטית בריאה. אמון הציבור הוא אבן יסוד לחוסנה של מערכת המשפט יותר מכל ארנק ויותר מכל חרב. אמון זה ספג מהלומה בבחירות 2019, בעקבות פסילת ח"כ לשעבר מיכאל בן ארי ואי־ פסילת ח"כ עופר כסיף ורשימת בל"ד. בלי להיכנס לגופם של טיעונים, הצדק  - במקרה זה לפחות - לא נראה. אפילו בזכוכית מגדלת. המקרה של מרזל מקנה למערכת המשפט הזדמנות פז לתקן מעוות, למען יידע כל ישראלי וגם יאמין שבית המשפט שלו עיוור לצדדים.
 

החתום מטה חלוק על אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, בכל הנוגע לסוגיית היחסים בין שלוש הרשויות. אך לא חלוק עליו בתחום האזרחי: העדפת השכל הישר, או הסבירות, על הטקסט היבש והעיוור בפרשנות חוקים, ובייחוד בסוגיות של חופש הדיבור ודמוקרטיה. 
 

אהרן ברק לא פסל את מרזל בעבר וככל הנראה היה מעניק לדבריו פרשנות שלא הייתה פוסלת אותו גם הפעם, על רקע עמדתו העקרונית והעקבית של מרזל המבדילה בין אויבים לבין מוסלמים או ערבים. יש לקוות שאם יוגשו עתירות לבית המשפט העליון ילכו נושאי הדגל של מורשת ברק בדרכו, כדי לחזק מחדש את בית המשפט היקר ללבו כל כך.

 

יש אנשי ציבור שכוחם במעשים יותר מאשר בדיבורים; אישים הזוכים ליותר הערכה במעגלים המצומצמים, הנחשפים ישירות לפועלם, ופחות בציבור הרחב, הזקוק לתיווך תקשורתי כדי לשפוט אותם. אצל שר הרווחה חיים כץ הפער הזה גדול: בציבור הוא נתפס כעסקן עובדים די מחוספס, שלא תמיד בוחל באמצעים, שפילס דרכו באמצעות כוחניות, הטלת מורא ושיטות פעולה גבוליות ושכל כולו נתון לצבירת כוח, לא לשם קידום אידיאולוגיה אלא בעיקר לביסוס מעמדו האישי. 
 

מי שמכיר את כץ מקרוב יודע שהדימוי הזה רחוק מהמציאות. מי שמכיר אותו באמת רואה מבעד לחספוס את הרגישות למצוקות הזולת. רואה אדם שמדבר איתך ולא אליך. איש הגון, ענייני, שניתן לסמוך על מילתו בטוב וברע. איש של אנשים, מנהיג עובדים מהזן המשובח, שיודע בכל עת שצריך להגיש כתף תומכת לאנשיו, וחשוב לא פחות - אוזן קשבת. לא בכדי הם הולכים אחריו באש ובמים. מעטים עוד יותר מודעים למעורבותו הרגשית בכל הנוגע לקידום ענייניהם של ניצולי שואה. כמה זמן ואנרגיה הוא מקצה לנושא חסר ערך פוליטי, בהיותו דל כל כך, לדאבון הלב, בתשומת לב ציבורית.
 

השבוע התבשר כץ שמכל שלל העניינים עתירי הכותרות השליליות שבהם הואשם בזמנו בקול תרועה גדולה, נותר לפליטה הסעיף הנוגד יותר מכל סעיף אחר בספר החוקים את עקרונות היסוד החוקתיים של המשפט הפלילי: הפרת אמונים. זהו סעיף ערטילאי, המצייר עבירות בקווים מטושטשים, שגבולותיהם נקבעים במקרים רבים לאחר מעשה בהופכם התנהגות נורמטיבית לפלילית רק בדיעבד.
 

אם להיות ספציפי יותר, כץ מואשם בהפרת אמונים בגין חקיקה שלא העניקה לו שום טובת הנאה. חקיקה שכל כולה באה לשרת את טובת הכלל, אבל לפי טיוטת כתב האישום קודמה החקיקה בסיוע חבר של כץ, שגם נתן לו שירותי ייעוץ השקעות לא פורמליים. ועדת האתיקה דנה בשעתה באישום הזה, היא אומנם מתחה ביקורת על התנהלותו, אבל לאחר ששמעה אותו, החליטה שהתנהגותו אינה מצדיקה סנקציה כלשהי אפילו במישור המינהלי.
 

לפי הקריטריונים שקבע תיקון מספר 33 לחוק החסינות, די בעובדה זו להעניק לו חסינות דיונית, בלי להוכיח את אחת משתי החלופות המובהקות יותר להענקתה: אפליה או פגיעה בפעולת הכנסת או ועדותיה. לשיטתו של כץ, פעולתו נהנית בכלל מהחסינות המהותית, החזקה יותר, שאינה עוברת מן העולם עם סיום הכהונה, בהיותה תואמת את ההגדרה: פעולה במסגרת תפקידו כחבר כנסת. 
 

למען האמת יש בעיה של ממש בכתב האישום הזה, שהרי על פי אמות המידה שהוא מציב, כמעט כל פעולת חקיקה הנדונה בוועדת הכספים יוצרת מצב של הפרת אמונים הרבה יותר משמעותית ומובהקת מאשמתו לכאורה של כץ. כך, לדוגמה, חבר קיבוץ או מושב המחוקק חוק שנועד לסייע למגזר החקלאי כולו ולכן בניגוד לכץ נהנה מפירותיה אישית.
 

אלא שמתוך אלטרואיזם ליכודי כץ מהסס לבקש חסינות. שהרי בירור בקשת חסינות ערב בחירות, צודק ככל שיהא מהבחינה החוקית, הוא בעייתי מבחינה ציבורית ומזמין דמגוגיה מתלהמת שעלולה למצוא אוזן קשבת ולפגוע אלקטורלית במפלגתו. חבל שמי שדחפו להגיש כתב אישום כה דל וחלש בעת הזאת לא הביאו בחשבון את השיקול הזה. ותמיד גם יהיה מי שיתהה שמא הם דווקא הביאו אותו בחשבון.