השמאל זכה בהזדמנות נוספת לשנות ולהחליף את השלטון. אסור לנו בתכלית האיסור לחזור על הטעות שעשינו בבחירות הקודמות. אסור לנו להמר שוב ולשים את כל המנדטים של גוש המרכז־שמאל בסל אחד, או נכון יותר, במפלגת אופנה גדולה אחת. בני גנץ, משה יעלון ויאיר לפיד הצליחו לגרוף 35 מנדטים בבחירות האחרונות, אבל התוצאה הייתה ידועה מראש. גם זה לא הספיק להם כדי להקים ממשלה, למרות שקיבלו מספר מדהים של מנדטים, ואף השתוו בגודלם לליכוד. כולנו יודעים שגם אם הם היו מקבלים 2־3 מנדטים יותר, מעבר לציפיות שלהם ושלנו, הרי שגם אז הם לא היו יכולים להקים ממשלה.

במהלך הקמפיין של כחול לבן הם הצליחו לשכנע את הציבור שרק אם הם יהיו המפלגה הגדולה ביותר, הם יוכלו להחליף את נתניהו. הצטרפו אליהם במקהלה גם אנשי תקשורת, עיתונאים, עורכים ומאמרים ביום הבחירות עצמו שקראו לציבור לצאת ולהצביע למפלגה הגדולה כי “רק כך נוכל להחליף את השלטון”. אך בואו נביט על המספרים. גם אם כחול לבן יצליחו להגיע להישג המדהים מהבחירות הקודמות, 35 מנדטים, הם לא יוכלו להחליף את נתניהו ולהרכיב את הממשלה. הם זקוקים לגוש גדול של מפלגות מרכז־שמאל שיקיפו אותם. רק אם גוש השמאל־מרכז יגדל כולו על חשבון הימין, בעיקר זה הפריפריאלי, נוכל להביא לשינוי אמיתי ולגדילת הגוש.

כדי להחליף את נתניהו ואת שלטון הימין חייבים להצביע למפלגות בינוניות וקטנות יותר, אך כאלו שגם מייצגות ערכים אמיתיים. למעשה, יש מפלגה אחת כזאת, עם יסודות מוצקים, ערכים ברורים, מפלגה שהקימה את המדינה ונשאה לאורך כל השנים בגאון גם את הדגל החברתי־כלכלי וגם את הדגל המדיני־ביטחוני. ומאיפה בכלל אני כמצביע שמאל מביא את האומץ להצביע לכחול לבן של יעלון, צבי האוזר ויועז הנדל? מאין לי שאלו האחרונים לא יכריעו את השאר ברשימה בשאלות אידיאולוגיות הרות גורל? מאין הביטחון שלא יכריעו בשאלת הסיפוח למשל? הרי יעלון הוא מאבירי כוונות הסיפוח בישראל.

החבירה של עמיר פרץ לאורלי לוי־אבקסיס היא חשובה וטומנת בתוכה את הבשורה להמסת חומות הגושים המסורתיים. רק מחשבה מחוץ לקופסה תוכל להביא לשינוי המיוחל. לכן כל מי שמאס בהסתה, בפילוג, בעיסוק האובססיבי של נתניהו בתקשורת, בקיפאון המדיני ובהרס שלטון החוק - כל מי שעוד מאמין שאפשר כאן אחרת, צריך וחייב להצביע למפלגת העבודה־גשר.

זה נכון, אורלי לוי־אבקסיס לא גדלה על ברכי ברל כצנלסון, אבל אני בטוח שמייסדי תנועת העבודה היו גאים מאוד במרבית הפעילות הציבורית שלה לאורך השנים. זה לא הזמן לנהוג בטהרנות. זה הזמן לפתוח את הדלתות, להפיל את החומות, לצרף עוד ועוד אנשים שתומכים בצדק חברתי, בכלכלה הוגנת ובאפשרות ליצירת אופק מדיני ושינוי עמוק ואמיתי. חבריי למחנה המרכז־שמאל, אל תיתנו את ידכם וקולכם לעוד מפלגות אופנה במרכז שתאריך התפוגה שלהן כבר קיים, ואף יוכלו להיות למעשה אלו שימליכו שוב את נתניהו. רק חיבור כמו של פרץ ולוי־אבקסיס יוכל להעביר מצביעים מהצד הימני הפריפריאלי של המפה הפוליטית אל מחנה המרכז־שמאל. 

הכותב הוא ח״כ, סגן יו"ר הכנסת ומזכ״ל מפלגת העבודה לשעבר