כמי שעוקב במשך שנים רבות אחר מערכות בחירות - מערכת בחירות 2019 ב' היא המשונה מכולן. היא מותירה תחושה שמשהו לא ברור מתחולל, בלי מסר מעניין, בלי התלהבות, בלי ויכוח אמיתי ובעיקר בלי חידוש, חוץ מתופעת אביגדור ליברמן, שעבר בקושי באפריל ולפתע רק ביום רע אינו מגיע למספר דו־ספרתי.
 

כבר היו מערכות בחירות שהחלו בעצלתיים על רקע אדישות הציבור, לעתים משום שצד אחד ניסה להרדים אותן כי חשב שזה משרת אותו. הבחירות האלה מתנהלות בעיקר בטלוויזיה ונראות כמו חזרות להצגה לא אמינה ולא מוצלחת של חבורת חובבנים, שמנסים ללא הצלחה לשחזר את הטקסטים שביצועם הכושל בבחינה הקודמת הביא לסילוקם מבית הספר למשחק.

כפועל יוצא, לו הבחירות היו מתקיימות היום, מפלגת הנשארים בבית ולא הולכים להצביע הייתה זוכה לרוב חסר תקדים. אלא שאי אפשר להטיל על הלא מצביעים את הרכבת הממשלה. קולם לא נספר, והיעדרם מכרסם בתשתיות עקרון הייצוגיות הדמוקרטי.
 

הקושי להתמודד עם האדישות האופפת את המערכה הנוכחית לעומת הקודמות לה, הוא שבמערכות מוכות האדישות בעבר האדישות הייתה אי־אמירה, ובבחירות האלה היא אמירה. הפעם האדישות יורדת לשורשי התהליך הדמוקרטי.  
 

ווינסטון צ'רצ'יל אמר פעם שהנימוק הכי חזק נגד הדמוקרטיה הוא שיחה של חמש דקות עם הבוחר. בבחירות האלה היוצרות התהפכו: הבוחרים נשמעים יותר מפוכחים וענייניים מהנבחרים כשאלה באים להסביר למה לעזאזל אנחנו נמצאים במערכת בחירות נוספת שעל פי כל הסימנים תחזיר אותנו לאותו מקום שממנו יצאנו אליה. המיאוס עובר לכל אורך החזית. ומי שמאוכזב מהבחירה הקודמת לא גילה בינתיים אלטרנטיבה קוסמת שתריץ אותו לקלפיות, ולכן ההחלטה לא להצביע היא בחירה פוזיטיבית ולא מחדל פסיבי שקל לשנותו.
 

לתיאור המצב שבפנינו יש חריג אחד, שהוא שיא הפרדוקס: המפלגה האחת שמחלצת תמיכה נלהבת ומאמינים חדשים היא אותה מפלגה שיצרה את הבחירות הללו, מחוללות המיאוס. דווקא היא נמצאת בדרך להיות המרוויחה הגדולה שלהן. ישראל ביתנו הולידה את הבחירות בסרבה לכל פשרה שתאפשר הקמת ממשלת ימין, שאותה התחייבה לבוחריה דאז לכונן, ושעליה המליצה לנשיא המדינה. 
 

לאחר שהכשילה את בנימין נתניהו בסרבה לכל פשרה בעניין הגיוס, ישראל ביתנו יצאה מעורה כדי לא לאפשר לנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על בני גנץ, כשהודיעה חגיגית ביום שבו פג המנדט של נתניהו והכנסת פיזרה עצמה לדעת, שהיא מתנגדת לגנץ. בכך יצרה יחד גוש של 65 מתנגדים מוצהרים ליו"ר כחול לבן. ישראל ביתנו גם הצביעה עם גוש הליכוד בעד הקדמת הבחירות. 
 

נכון לרגע זה השינוי המשמעותי היחיד במערכת הבחירות הסטטית הזו הוא מעבר בוחרים מסיבי לישראל ביתנו מכחול לבן בעיקר, אבל לא רק ממנה. במילים אחרות, הפרדוקס של הבחירות האלה הוא שהצבעת המחאה נגד קיומן מתנקזת למפלגה שגרמה להן. השאלה היא אם כשעלפון אוגוסט יפנה מקומו לשבועיים של ירי מכל הכלים בספטמבר, לא יהיה מאוחר לשנות דפוסים שהתקבעו.
 

מה שהצטייר כעמידה איתנה של ליברמן מול הליכוד ובייחוד מול החרדים, הפך אותו בעיני השמאל־מרכז מראש מפלגה גוועת לתקווה הלבנה הגדולה. הגולם הפך לפרפר בעיני פליטי מפא"י ההיסטורית.
 

דבר והיפוכו 
 

בבחירות הראשונות שבהן השתתף ליברמן, לאחר שפרש מתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה של נתניהו ב־1999, הוא קיבל 4 מנדטים, הרביעי בזכות הסכם עודפים עם עמיר פרץ, שרץ ברשימת "עם אחד" יחד עם חיים כץ. אז ליברמן ופרץ עמדו בראש מפלגות נישה קטנות. בבחירות האלה הוא חתם על הסכם עודפים עם מועמד השמאל להדחת מנהיג הליכוד מראשות הממשלה.
 

ב־1999 כעס ליברמן על נתניהו, שגילה אהדה למתחרה הגדולה שלו באותם ימים, ישראל בעלייה של נתן שרנסקי ויולי אדלשטיין. הפעם הוא לא כועס. הפעם הוא מנהל קרב הישרדות שהצליח מעל למשוער. הסכם העודפים עם גנץ ממצב אותו עמוק במרכז־שמאל וישמש להזרמת מנדטים לכיוונו. 

למי שעוד לא הכיר בכך, לטוב או לרע ליברמן הוא אחד הפוליטיקאים היותר מיומנים ומתוחכמים בזירה הפוליטית בישראל. הוא ניחן בראייה אסטרטגית מדינית ופוליטית. גם כאשר מאוד לא אוהבים את הכיוון שאליו הוא מוליך, אי אפשר לא להעריך מההיבט הביצועי את תמרון ההצלה הפוליטי שהפך אותו בתוך שנה אחת מזן בסכנת הכחדה למנהיג היחידי שמצליח לגייס תמיכה נלהבת בבחירות האלה. 
 

בימים הקרובים יתברר אם המפגש המצולם עם הרב שמואל אורבך ז"ל, והסכם העודפים עם גנץ מעלים אותו על מסלול צניחה חופשית סטייל משה פייגלין במועד א', או שהוא הפך לחסין סטייל דונלד טראמפ ובמידת מה גם כמו נתניהו. כך שאפילו אם עמית סגל יחשוף שליברמן לומד כל בוקר פרק גמרא בחברותא עם יעקב ליצמן ופרק בכתבי מקיאבלי עם בצלאל סמוטריץ', הוא עדיין ימשיך לקבל את קולות השנאה "לחרדים ולמשיחיים", כלשונו.
 

לליברמן יש יכולת יוצאת דופן להכיל דבר והיפוכו באמינות יחסית ובלי להניד עפעף: הוא תושב נוקדים, שאותו הוא מוכן לפנות "למען שלום"; נץ טורף בהתבטאויותיו, המשמיד במחי פצצה אחת את סכר אסואן ותוך 24 שעות את איסמעיל הנייה - המוכן ומזומן על פי דבריו לא רק להקמת פלסטין עצמאית, אלא גם מציע לספח אליה את שטחי ישראל הריבונית בוואדי ערה ובמשולש. שותפו הפוליטי של רחבעם זאבי, שימינה ממנו, כהגדרתו העצמית בזמנו, יש רק קיר; שדילג בקלילות לממשלות אריאל שרון ואהוד אולמרט וישב בממשלת ההתנתקות, שלה התנגד עד ששרון פיטר אותו יחד עם בני אלון.  
 

לאחר שנתניהו נבחר לעמוד בראש הליכוד בפריימריז של 1993, הוא הפך את ליברמן מעסקן עולים מהשורה השנייה למנכ"ל כל יכול של מפלגתו. וכשנבחר לראשות הממשלה ב־1996, מינה אותו למנכ"ל משרד ראש הממשלה בתואר, ולמנכ"ל המדינה בפועל. אהבת הנעורים הסימביוטית הזו נסדקה מאז התמיכה של נתניהו בשרנסקי, אחרי שליברמן התפטר כדי להקים את ישראל ביתנו, גם למען נתניהו. מאז ובמשך 20 שנה הם מקיימים מערכת אהבה־כעס ואולי אפילו אהבה־שנאה, עם עליות וירידות ופרידות וחזרות הביתה. כעת הסכם העודפים עם גנץ מהווה חציית רוביקון. תעלול בלתי הפיך. הפעם נראה שנתניהו וליברמן הגיעו לרבנות ועלו במדרגות.
 

המשמעות היא שאם הגוש הלאומי לא יזכה ב־61 מנדטים, המחצית השנייה של ספטמבר תפצה על שעמומון אוגוסט, כאשר בני גנץ ינסה להרכיב קואליציה עם ליברמן ומרצ, ועל פי הצהרתו הטרייה של איימן עודה, בתמיכה - לא רק מבחוץ, אלא בשותפות מלאה מבפנים - שלו ושל אחמד טיבי. וכחלופה לרשימה המשותפת, אם ליברמן ולפיד לא ירצו את ה"זועביס", גם עם האלטרנטיבה האחרונה שנותרה. כן, נכון - גם עם החרדים. לעם ישראל זה יהיה מאוד מעניין, אבל רע לתפארת.

tguvot@maariv.co.il