במערכת הבחירות הזו יש שלושה שחקנים מרכזיים ועד כמה שהדבר יישמע מפתיע, אלו השלושה: בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן ועמיר פרץ. על חוזק הקשר ישפיעו שלושה גורמי חוץ – אויבים טרוריסטים ומנוולים מיסודם - חמאס, חיזבאללה ואיראן, להם נקרא בפשטות חסן נסראללה.

לנתניהו, כמו לכל מי שמתמצה בקשר ההדוק שבין תקשורת ובחירות, ברור כי סדר יום בטחוני אם יהיה כזה מעתה עד הבחירות, ישחק לטובתו. מי מתעסק בדת וחברה ואפילו בכלכלה בימים מתוחים של תקיפות, איומים ובעיקר החצנה מיותרת של כל מה שנעשה בעבר הלא רחוק במחשכים בכל הקשור בענייני בטחון המדינה. מישהו כנראה שכח ששקט גורר שקט ומילים עלולות לחרחר מלחמה.

אני לא מאלו הסבורים כי נתניהו מפעיל שיקולי בחירות כשמדובר בביטחון המדינה, וכדאי את המחשבות האלו להסיר מסדר היום. אבוי לנו אם ראש ממשלת ישראל כלשהו יסכן חייל או אזרח אחד – מתוך שיקולי בחירות. מעבר לכך אני מאלו שחושבים שנתניהו הוא ראש ממשלה טוב – ביטחוניסט, מדינאי, מנהיג.

אבל, באותה נשימה אציין שהוא נגרר לתחושתי בקלות מידי לעבודת היח"צ של הפעילות הביטחונית שנעשתה בעבר בחדרי חדרים, וגם אם קיים הסבר משכנע לחשיבות ייחוסה לצה"ל שלנו של תקיפה כזו או אחרת – שכן אפשר להסביר כל דבר וזו מומחיותו של נתניהו – מישהו כאן נסחף ומגזים, וזה לא התחיל בבחירות הנוכחיות. אני מאלו שעדיין מתגעגעים לימים שבהם אפילו שמם של ראש המוסד וראש השב"כ היה חסוי.

בנימין נתניהו. קרדיט: פלאש 90

נתניהו של אוגוסט הוא לא נתניהו של מרץ. משהו פג בקסם הביבי, משהו נשחק ורבים החליטו שעד כאן. פה טמונה הסכנה מבחינתו. משלא הצליח בהרכבת הממשלה – ולא חשובה הסיבה – פג כאמור קיסמו בתת-המודע של חלק מהציבור, ולא מעט ממצביעי הליכוד החליטו שלא יצביע שוב לנתניהו. מי שצפוי להרוויח מכך הוא אביגדור ליברמן, בין השאר בשל העובדה שמיקם את עצמו כמי שנאבק בכפייה החרדית. זאת ועוד, אני שומע מהרבה מקרב מצביעי כחול לבן – בעיקר מתומכי יאיר לפיד, שחוצים בלי בעיה את הגדר הרכה וכנראה יצביעו הפעם ליברמן, כי כחול לבן כבר לא יורדת להם טוב בגרון.

אם הסקרים לא מרומים באופן קיצוני ע"י משיביהם, אז נראה שאביגדור ליברמן יהיה לשון המאזניים והוא שיוכל לקבוע אם תהיה כאן ממשלת אחדות עם נתניהו – או אולי במקרה קיצון ממשלה כלשהי בלעדיו. שימו בראשכם את השמות גדעון סער, גלעד ארדן, יולי אדלשטיין ואל תתפלאו אם הממשלה הבאה תהיה אפילו ממשלת רוטציה בראשותם של גדעון סער (למשל) ואביגדור ליברמן, עם או בלי בני גנץ. יש מספיק אנשים טובים במפלגת השלטון, לעת צורך.

מהלך יח"צני מפואר

ומי מסכן את הגמוניות לשון המאזניים המסתמנת של ליברמן? לא אחר מאשר עמיר פרץ, שעשה השבוע מהלך יח"צני מפואר, אם כי מתבקש מאליו לפחות בעיני מביני תקשורת, כשהוריד את השפם הפתאטי שקישט עשרות שנים את פניו וצירף לו מסר נחוש של לא אשב עם נתניהו. אין ספק שפרץ נראה כעת טוב יותר ומנהיג יותר, ואם יצליח להכניס לכנסת את חגי רזניק, מספר 7 של העבודה-גשר ואחד מטובי האנשים של המפלגה הזו, הסיפור עשוי או עלול להשתנות ולהפוך את פרץ לשחקן מרכזי אפילו על חשבון ליברמן. מה שמקל על פרץ - להבדיל מקודמיו - זה שאנשים כמו איתן כבל כבר לא עושים נזקים

פנימיים כבעבר למפלגה אוכלת ראשיה שבראשה הוא עומד.

אז מה שפועל לטובת נתניהו, בלי שייחל לכך, הם איומי נסראללה וסדר יום בטחוני, ואולי גם משהו מדיני שיגיע מכיוונו של נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ – הנשיא הטוב ביותר לישראל מאז ומעולם. כמובן שגם לא מזיק לנתניהו הסיוע המתמיד מפרובוקטורים נוסח אלדד יניב, שכל פעולה שלהם רק מחזירה מתלבטים לשורות הליכוד. מה שיפעל פוליטית לרעתו הוא החזרת סדר היום החברתי ובעיקר הרצון של העם היושב בציון להיות עם חופשי בארצו – ולאפשר בצדק לעשות אירועים בהפרדה למי שרוצה בכך, ולאחרים לנסוע לים ולקנות בקיוסק בשבת ככל שיחפוץ ליבם, ובלבד שלא יעשו זאת ברחובותיה של בני ברק. לא להתגרות אלו באלו. חייה ותן לחיות.


הכותב הוא יועץ אסטרטגי-תקשורתי, "פאר לוין תקשורת"