עשר בבוקר. הבית שקט. המתבגרים נמים את שנת הקיץ. לקראת הצהריים נשמע דשדוש באזור המטבח. דלת מקרר נפתחת. קומקום נדלק. ואז זעקה: אין מה לאכול בבית הזה. למה אין ארוחת בוקר? 
הו, החופש הגדול. שלא ייגמר לעולם. יקיצה טבעית ומאוחרת ככל האפשר, בילויים, שעות צפייה אינסופיות בטלוויזיה, ארוחות ליליות בשעות הזויות, וכן, גם תלונות “משעמם לי”. לא נורא, אני משיבה להם. שעמום זה בחירה, ולפעמים צריך גם להשתעמם. עזבו אותי באמא שלכם. אין ישראלי שלא מכיר את ריטואל הקיטורים הקבוע של ההורים: חופשת הקיץ ארוכה מדי, רשימת הפעילויות לילדים קצרה מדי, והכיס מתרוקן במהירות רבה מדי. ההורים האלה צפויים לשנות את דעתם במוקדם או במאוחר.
עם השנים למדתי שהורים לילדים נחלקים לשתי קבוצות: אלה שמכירים ביתרונותיו של החופש הגדול, ואלה שחדוות הגילוי מצפה להם בעתיד הלא רחוק. כך או כך, אחד בספטמבר אינו המלאך הגואל, אלא האויב מספר אחת של החופש הגדול והיום שבו נפתחת טבלת ייאוש, עד החופש הבא. 

רוצים תזכורת לשגרת הלימודים הצפויה ממש בקרוב? זה מתחיל בהשכמה עצבנית של צעירים שהשעון המעורר לא נשמע להם מוכר. גם כשהוא מחריש אוזניים, הם ממשיכים להתחפר בשמיכה, מתכחשים לקצב הזמן. בשלב הבא של הבוקר נאלץ ההורה התורן לתפקד כמו חוקר שב”כ כדי לנסות לחלץ מהם מידע בעניין הרכב הסנדוויץ’ הרצוי להם או תחליפיו. הם מסרבים לתכנן לטווח ארוך, ולכן התשובה השכיחה לשאלה הפשוטה: מה לשים לכם בסנדוויץ’? היא: לא יודעים. ברגע האחרון הם עושים לי טובה וממלמלים: טוב, אז חטיף וקורנפלקס. ואני, שקמתי מוקדם לטגן חביתה, לחתוך ירקות ולהפגין כישורים קולינריים בהכנת כריך מושקע ובריא, מקפלת בהכנעה את כל הכוונות הטובות ואורזת להם פחמימות ריקות בשקית, כדי שלא יהיו רעבים. 
ואז מגיעות חמש דקות המחץ שבהן אין ברירה אלא לדחוף אותם החוצה כדי שלא יאחרו להסעה - חמש דקות שנמשכות כמו נצח. אלה הרגעים שבהם מתברר שחסרה מחברת בתיק, שאין עפרונות בקלמר, שהמורה ביקשה להביא היום סרגל משולש ותיקיית חלון בוורוד־פוקסיה ושחייבים להחליף לחולצה לבנה כי יש טקס. מדובר במתכון בדוק ללחץ דם גבוה. גם הלב מחסיר פעימה שמא יחמיצו את האוטובוס ואיאלץ להסיע אותם לבית הספר. אחרי כל זה, פלא שאני חשה מדי בוקר כמו מדענית של נאס"א שהצליחה לשגר בהצלחה ובו־זמנית חמישה לוויינים למסלול בחלל?
בכלל, הסעות הפכו למשרה שנייה בעבורנו (לחוגים, לחברים, לקניון, לאן לא. האפשרות ללכת ברגל או לנסוע באוטובוס, ברירת המחדל של ילדותנו, כלל לא עולה על דעתם ומזמנת לנו שיחת נזיפה על הזנחה הורית), ועוד לא דיברנו על שיעורי בית, טפסים, אישורים, מבחנים, עבודות, ימי הורים, ועד כיתה, מסיבות גיבוש, בית מארח והבקשה שאי אפשר לסרב לה – להיות הורה מלווה בטיול הכיתתי. 
בקיצור, לא התגעגענו. בעיקר לא התגעגענו לריטואל השנתי של איומים בשביתה, רפורמות שעולות ויורדות בקצב חילופי השרים ותוכניות לימודים ניסיוניות ולא אפויות. גם בסוף אוגוסט אנחנו זוכרים בצער שמערכת החינוך שלנו סובלת מבינוניות, משיטות הוראה מיושנות, מתכנים משעממים וממורים שחוקים ומותשים. הורים ומורים גם יחד סופרים את הימים לקראת האירוע המעודד ביותר בלוח השנה - מסיבת הסיום, אי שם בחודש יוני, מעבר להרי החושך.
ובכל זאת, אם לסיים בנימה חיובית, דווקא הילדים שמחים ונרגשים לחזור לבית הספר, לפגוש את החברים ואפילו את המורים. התיק כבר מוכן עם הספרים, המחברות והציוד הנדרש. הנה משהו שלא השתנה עם השנים, וגם זו, תודו, סיבה לאופטימיות.