התרגשתי מאוד כשהלכתי עם הוריי לפגישה עם מנהלת בית הספר היסודי רמות בחיפה לקראת תחילת לימודיי בכיתה א׳. למען האמת, אפילו יראתי. לא יראה של פחד, אלא יראת כבוד. אבל המנהלת חווה הפיגה את כל חששותיי באחת. היא הייתה כה לבבית ונחמדה, שאלה אותי בעניין שאלות על עצמי, סיפרה לי על בית הספר. נשמתי לרווחה. כך התחלתי את הלימודים בשמחה וברצון בכיתה א׳ עם המורה עדה הזכורה לי היטב גם היום לטובה.



הפעם השנייה שבה התרגשתי הייתה כשהתחלתי ללמוד בתיכון אהל שם בכיתה ט׳. התיכון הכי נחשב ברמת גן. היה זה טרום עידן חטיבות הביניים. קבלת הפנים כאן הייתה צוננת עד קפואה. עולם אחר. היו שם מורים אירופים עם דוקטרינת חינוך אירופית, קפדנית, שגבלה לעתים בהשפלות מילוליות ונפשיות. רבים מבני כיתתי חוו השפלות - הכילו והמשיכו הלאה. רבים נשרו. היום, זה לא היה עובר. לי זה לא התאים. מרדתי. לא למדתי. ביליתי יותר ויותר בצופים. את החסר השלמתי בקריאה. הפכתי לתולעת ספרים.



מר ארצי, מנהל התיכון, לא ראה אותי. למעשה מורים רבים לא ראו תלמידים, לא ראו בני אדם. הם רצו רובוטים. בסוף כיתה ט׳ קרא המנהל ארצי להוריי ואמר להם כהאי לישנא: הילדה לא יכולה להמשיך ללמוד באהל שם. היא לא מתאימה ללימודים עיוניים. תשלחו אותה ללמוד תפירה בוויצו. ובכן, הילדה, אני, לא הלכה ללמוד תפירה בוויצו. למזלי הטוב, הוריי היו יותר חכמים ממנהל הגימנסיה ששמה הלך לפניה. עברתי לתיכון אחר שבו השלמתי את לימודיי ומשם, אחרי השירות הצבאי, לאוניברסיטה. כמה עצוב.



הפעם השלישית שבה התרגשתי הייתה כשמוניתי לשרת החינוך בממשלת שרון ב־2001. כבר הייתי אם לילדים ורציתי שהמערכת על כל כוחות ההוראה שבה, תראה את התלמידים. תראה כל ילד וילדה. רציתי שתוכל להכיר בכישרונות של כל אחד ואחת, שתמצא את האור המיוחד הגנוז בכל ילד וילדה, והעיקר, לא תוותר על אף תלמיד, על אף תלמידה. זה המוטו. אף תלמיד לא יישאר מאחור.



התרגשתי כשרת החינוך לפתוח את שנת הלימודים יחד עם ראש הממשלה אריאל שרון בכיתות א׳, התרגשתי לראות אותם עם הילקוטים על כתפיהם, תולים עיניהם במורים, מצפים ונרגשים לבאות. התרגשתי לחזור, הפעם כשרת החינוך, לכנס בוגרים באהל שם. זה היה הניצחון הפרטי שלי.



היום תיפתח שנת הלימודים תש"ף. מאז ומתמיד היה חשש שפתיחת שנת הלימודים תשתבש. תמיד היה חשש משביתות. כאז, כן היום. כך לאורך שנים ארוכות. לעתים ממש עד אור הבוקר מחכים שניים וחצי מיליון תלמידים, וכמובן הוריהם המותשים, למהדורת החדשות של 6 או 7 בבוקר. שובתים או לא שובתים. לומדים או לא לומדים.



הריטואל הקבוע הזה אינו מוסיף כבוד למורים ולמערכת החינוך. גם כאשר ניתן להזדהות עם חלק מתביעותיהם, יש לדרוש מהם להניח לשנת הלימודים להיפתח באופן חגיגי, ואז חשוב אף יותר ״לחנוך לנער על פי דרכו״. לראות כל ילד וילדה מקרוב ולקרבם. למצוא את הנתיבים ללבם, לנפשם וליכולות המיוחדות שלהם. כל אחד יכול וכל אחת יכולה. בל נזלזל באף תלמידה. בל נפקיר אף תלמיד מאחור. אם לכך נגיע, תהיה זו חגיגה אמיתית. 



הכותבת כיהנה כשרת החינוך בשנים 2001־2006