במערכת הבחירות בישראל כל יום הוא אחד באפריל, ובמהדורה הנוכחית זה הרעיון האבסורדי לצירוף הרשימה המשותפת לממשלה הבאה. ברור מדוע חלק מהשמאל התלהב מהרעיון כי במצב המסתמן אין לו סיכוי להקים ממשלה בלי הערבים, גם לא עם ליברמן - וכשהמטרה האחת והיחידה היא להפיל את נתניהו, יש מי שמוכן כנראה גם למכור את נשמתו לרשימה אנטי־ציונית מובהקת (אהוד ברק אפילו מוכן שח"כ אחמד טיבי יהיה חבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת).

גם מניעיו של ח"כ איימן עודה אינם לוטים בערפל - לפרק את ההגמוניה היהודית ולקבוע עובדה בעלת משמעות מדינית לטווח ארוך: בלי הערבים זה לא הולך. הרשימה המשותפת איננה פסולה לחברות בממשלה מפני שהיא ערבית, אלא מפני שמטרותיה האידיאולוגיות והתוכניתיות נועדות לשים קץ להיותה של ישראל מדינת היהודים, על פי חזונם של הרצל ושל מי שהפכו את החזון למציאות. אדרבה, לו הייתה קיימת מפלגה ערבית שונה שרואה את משימתה בייצוג אמיתי של המגזר הערבי ובעיותיו, חברותה בממשלה הייתה יכולה להיות לברכה הן לערבים והן ליהודים.

במלחמת העולם השנייה, אחרי המתקפה היפנית על פרל הרבור, עשה הממשל האמריקאי של הנשיא רוזוולט מעשה נורא כשכלא את כל אזרחי ארצות הברית ממוצא יפני, כולל הרוב שכבר נולד באמריקה, במחנות הסגר מאחורי גדרות תיל. הוא נהג כפי שנהג בניגוד לחוקה האמריקאית, ולמרות העובדה שאיש מהם לא ציין את יום העצמאות האמריקאי כיום אבל, איש מהם לא כפר באתוס האמריקאי, לא יצא בהפגנות אלימות נגד הממשלה או הניף דגלים יפניים. איש מהם, כולל מנהיגיהם, גם לא פעל מעולם בשורות ארגוני טרור שמטרתם להשמיד את ארצות הברית וגם לא ריגל נגדה.

הם לא חסמו כבישים מרכזיים או השליכו אבנים שיכולות להרוג על כלי רכב חולפים. הם ראו עצמם אזרחים אמריקאים נאמנים מן השורה, ועם שחרורם מהמחנות טרם הסתיימה המלחמה, רבים מהם התנדבו ליחידות קרביות והשתתפו במלחמה נגד אויביה של ארצות הברית, חרף העוול שעוללו להם. אחד מהם היה לימים הסנאטור הדמוקרטי הבכיר דניאל אינווי שעוטר במדליית הכבוד ובמדליה הנשיאותית על פועלו במלחמה. כל הנ"ל מובא רק למען ההשוואה.

אחרי הקמת המדינה, ובגלל האיומים הבלתי פוסקים על קיומה, כוננה הממשלה, חרף מחאות רבות מגורמים שונים בציבור, ממשל צבאי באזורים שבהם התרכז הרוב באוכלוסייה הערבית, אך עם ביטולו הסופי ב־1966 העניקה ישראל בהדרגה לאזרחיה הערבים שוויון זכויות אזרחי מלא, והיא רואה בהם שותפים מלאים לדרכה והווייתה. בחירתו של ד"ר סאמר חאג' יחיא לתפקיד יו"ר בנק לאומי, בנק הבית של המפעל הציוני, היא ראיה חותכת לכך.

אך זו אינה דרכן ושאיפתן של המפלגות הערביות חד"ש, רע"ם־תע"ל ובל"ד שחברו להקמת הרשימה המשותפת, שרואה עצמה בעיקר כנציגת חוץ של המאבק הלאומי הפלסטיני. הגם שיש הבדלים מסוימים בין מצעי המפלגות השונות, המכנה המשותף הבסיסי שלהן הוא אנטי־ציוניות מיליטנטית, ההתייחסות לערביי ישראל כ"אוכלוסייה ערבית פלסטינית" והתביעה להכיר בה כ"מיעוט לאומי", הגדרה שפירושה זכות לפרוש מהמדינה ולהקים מדינה נפרדת בחלק ממנה.

הם גם דורשים את ביטול סמלי המדינה ומתנגדים לשירות לאומי אזרחי, שלא לדבר על שירות ביטחוני (פרט למשטרה). אחד ממרכיבי הרשימה המשותפת, בל"ד, מתאפיינת בגישה אנטי־ישראלית קיצונית עוד יותר; היא הזדהתה בעבר עם הטרור הפלסטיני ותומכת בזכות השיבה של הפליטים הערבים לתוך שטחה של מדינת ישראל. אחת ממועמדותיה לכנסת הבאה אף הזדהתה עם סמיר קונטאר, רוצח משפחת הרן ושני השוטרים בנהריה. זה מה שהשמאל רוצה לראות כחלק מממשלת ישראל?