בעוד 12 שנים, הילדים שזה עתה עלו לכיתה א’ יוכלו להצביע בבחירות לכנסת. למשל, הילדים מבית הספר באלקנה שאירחו השבוע את ראש הממשלה בטקס פתיחת שנת הלימודים. נתניהו התחייב בפניהם שלא לעקור יישובים ולהחיל את הריבונות היהודית על כל היישובים ביהודה ושומרון. תמונותיו ביום חגם של בני השש ייכנסו לאלבומם האישי ואת הבטחתו הם ינצרו בלבם. בכל זאת, לא כל ילד זוכה לקבל שיעור בפוליטיקה שימושית מראש הממשלה ביומו הראשון במערכת החינוך. 

בעלי חוש הומור מפותח יאמרו שנתניהו מתכנן כמה צעדים קדימה, ולכן כיוון את המסר לקהל הבוחרים העתידי שלו אי־שם בשנת 2031. אבל האמת היא שהוא דיבר לבייס העכשווי, למצביעי “ימינה” וימינה מהם. בית הספר שימש תפאורה, והילדים היו רק ניצבים בהצגה הפוליטית שכוונה להוריהם. כמה ציניות קיפל בתוכו הטקס התמים הזה. אפילו שר החינוך, הטייס המנוסה, לא קלט את התרגיל, ואם קלט, לא עמד בפרץ. במעמד הזה הוא תפקד כמו נפתלי בנט במערכת הבחירות 

ב־2015. אז, שלושה ימים לפני פתיחת הקלפיות, בעצרת בחירות משותפת בכיכר רבין בתל אביב, בנט שר ונתניהו היה מאושר. החושים הפוליטיים של בנט זייפו בשעה שנתניהו שאב לו את קולות המצביעים. פרץ לא למד את השיעור הפוליטי המתבקש והעניק לנתניהו ערוץ הידברות ישיר עם בוחריו. 

אפילו מנכ”ל משרד החינוך, שמואל אבואב, נדחק לפינה ואמר כי נתניהו לא ניצל את האירוע לצורכי בחירות. נו באמת. יש לקוות בשבילו שגם הוא מבין שמדובר בהיתממות. נתניהו ארז ביום הראשון ללימודים את ילקוט הכזבים ושלף ממנו כצפוי מסר פוליטי. אין קהל שאינו כשר בעבורו לסיבוב בחירות. אפשר לשער שבדרכו הביתה הוא התפוצץ מצחוק. בראיון באותו היום סיפר אבואב כי פעל על פי הנחיות משרד המשפטים שלא להפוך את המפגש לאירוע פוליטי. לדידו, ראש הממשלה בסך הכל השיב לשאלות ספונטניות של הילדים. מה חבל שלא שאלו מתי בכוונתו להחיל ריבונות על ההתנחלויות? האם הוא חוזר בו מהצהרת בר־אילן? מה יעלה בגורל הפלסטינים? האם יזכו לקבל אזרחות? והאם ישראל עלולה להיות מדינת אפרטהייד? (שאלות שעיתונאים טרדנים היו שואלים).

אף שההצהרה של נתניהו אינה מפתיעה ואפשר להתייחס אליה כאל הבטחת בחירות לא מחייבת, היה עליה לעורר תגובות לכל רוחב הגזרה המדינית־ביטחונית־פוליטית. אבל ערפל הקרב הקצר בגבול הצפון שיתק את המערכת הפוליטית. אנשי כחול לבן הכריזו על הקפאת הקמפיין, ירדו לבור ולא יצאו ממנו. 

לנתניהו יש שתי נקודות תורפה שאמורות לעמוד במרכז סדר היום של מערכת הבחירות. האחת נוגעת לתיקי האלפים שהוא נושא עמו, והאחרת לפתרון הסוגיה הפלסטינית. המודל לניהול הסכסוך שעל פיו הוא פועל, כחלופה לפתרון הסכסוך, הוא כישלון מתגלגל. אם אוסלו נחשב בעיני רבים הסכם מחורר שהמיט אסון, הרי שבטווח הארוך, מדיניות המקדמת היעדר מדיניות מסוכנת שבעתיים. 

במידה מסוימת, גם התקשורת התעייפה משאלות על חזון שתי המדינות, תוכנית היפרדות או החלת הריבונות והשלכותיה. כולם מחכים לטראמפ כמו למשיח. מאמינים שידידותו תכשיר תנופת בנייה בשטחים, משוכנעים שהמטרייה המדינית שיעניק תגונן על ישראל מביקורת בינלאומית ומצפים שברית ביטחונית תוסיף שכבת מגן לכיפת ברזל. אנשי הימין המשיחי מקווים לקבל ממנו גם לגיטימציה לנקוט יד קשה, שתגרום בסופו של דבר לפלסטינים להבין ולהפנים שעליהם לכבוש ולדכא את שאיפתם לעצמאות אחת ולתמיד. 

אלה חלומות באספמיה. ילדי כיתה א’ באלקנה למדו מנתניהו, בשיעור הראשון שלהם בבית הספר, כיצד זורעים רוח, אבל את הסופה כולנו ניאלץ לקצור. היש איוולת גדולה מזו?