הסכנה שבייאוש: מערכת הבחירות הרדומה והרדודה, שהציבור מתייחס אליה עד כה כאל זמזום טורדני חסר משמעות, עלולה להוביל לקריסת הדמוקרטיה הישראלית. תהליכים דומים פוקדים בימים אלו דמוקרטיות מערביות כמו גרמניה, בריטניה, איטליה וספרד, שבהן מסתמנת קריסה של המבנים הפוליטיים המסורתיים. עצם קיום הבחירות החוזרות הוא האינדיקציה לכך.
 

אם אלה שנקעה נפשם מהפוליטיקה המקומית לא יבואו להצביע, התוצאה תהיה אחת משתיים: או שתקום ממשלת מיעוט שתיתמך מבחוץ על ידי הרשימה המשותפת ומרצ ותהיה תלויה בהן, או - אם כל הצדדים יהיו נאמנים לעמדותיהם  המוצהרות - שנגיע למערכה שלישית בראשית שנת 2020.
 

כיצד הגענו לכך?

טכנית, המבנה הקלאסי ששרר אצלנו, כמו ברוב המדינות הדמוקרטיות - של שתי מפלגות מרכזיות מבוססות, בעלות מסורת ורבבות חברים רשומים, הבוחרים את ההנהגה ואת המועמדים לכנסת בבחירות דמוקרטיות - החל לקרוס לפני פחות משנה. נקודת המפנה הייתה ביום שמנהיגה הנבחר של מפלגת העבודה, אבי גבאי, נאלץ לסגת מהתוכנית היומרנית שבה דבק בתחילת מערכת הבחירות הקודמת: להוביל את גוש השמאל נגד הליכוד.

גנץ. צילום: אבשלום ששוני וגדעון מרקוביץ' עבור חדשות 12

 

המציאות הפוליטית, כפי שהתבטאה בסקרים, הכריחה אותו לפנות את המקום לרמטכ"ל במיל' חף מניסיון פוליטי, מאידיאולוגיה ומכריזמה, שהפוסטר שלו משמש אבן שואבת לקולותיהם של מתנגדי ראש הממשלה. יתרונו המרכזי של בני גנץ היה ועודנו שהוא אינו מאיים על פוליטיקאים משופשפים ממנו, הבטוחים שיצליחו לתמרן אותו וגם לנפנף אותו ברגע האמת. כל מה שנדרש ממנו במערכת הבחירות זה להיות יפה ולשתוק, כי כולנו יודעים מה קורה כשהוא פותח את הפה.
 

התהליך של קריסת הדמוקרטיה הוא  פועל יוצא של הייאוש הציבורי מהמערכת הפוליטית, שיש מי שפועלים כל העת כדי להעצים אותו. מיאוס מהמערכת הפוליטית הוא הדרך הטובה ביותר להיפטר מהשלטון הקיים. הוא משנה את דפוסי ההצבעה. המיאוס הוא הרד־בול של האופוזיציה ושל הגורמים האנטי־ממסדיים. הוא סם ההרדמה שמותיר בבית את תומכי הליכוד.
 

אי אפשר להפריז בסכנה הטמונה בהלך הרוחות שהפך למוטיב המרכזי במערכת הבחירות הנוכחית ושעיקרו: מה שהיה הוא מה שיהיה, ולכן אין טעם ללכת להצביע. אם הלך רוח זה לא ישתנה - הכל ישתנה. את תהליך ההמאסה, המתעצם ככל שקרבות הבחירות, מובילה מחתרת. סוג של קרטל דעות מתוזמן היטב ומונהג על ידי כלי התקשורת המובילים, עורכים, כתבים ובעלי עניין, המרושתים היטב עם הממסדים הפקידותיים, המשפטיים, האקדמיים, התרבותיים והכלכליים. כלי התקשורת הללו, הנהנים מדימוי של תקשורת חופשית, פועלים כזרוע הסברתית ותעמולתית מטעם אלו המבקשים להחליף את השלטון, כדי להחזיר לעצמם את השליטה המלאה במוקדי כוח שהיו להם בעבר ושאחיזתם בהם התרופפה במהלך שנות השלטון של נתניהו.
 

ה"מחתרת" הזו היא הסיפור האמיתי, לא גנץ ולא השותפות הלא דמוקרטיות שהוא מוביל. "מחתרת" במירכאות כפולות, משום שהיא פועלת לאור יום, אבל היא עדיין מחתרת, משום שהרשת המחברת אותה סמויה מן העין. כדי להבין מהם שורשי ה"מחתרת" הזו שמגויסת למאבק נואש ונטול מעצורים להפלת ראש ממשלה בניגוד לרצון העם, צריך לחזור לאחור. לקיצור תולדות הפוליטיקה הישראלית, לזאב ז'בוטינסקי ולדוד בן־גוריון.
 

ז'בוטינסקי היה מנהיג בעל איכויות תנ"כיות. משורר, סופר ונביא, שבחר לפעול גם כמנהיג אידיאולוגי ופוליטי. לעומתו, בן־גוריון היה מנהיג־בירוקרט, תאב שלטון, בעל כישורי למידה, הנהגה והחלטה נדירים, שניהל נגד ז'בוטינסקי מלחמת חורמה רוויית הכפשות. הוא רדף את מחנהו, כינה אותו ולדימיר היטלר והעליל על אנשיו כי רצחו את חיים ארלוזורוב. עם מותו של ז'בוטינסקי ב־1940, נותר בן־גוריון המנהיג הבולט, ומפלגתו מפא"י הפכה לשליטה הבלתי מעורערת ביישוב ואחר כך במדינה, עד למהפך ב־1977.
 

הצ'חצ'חים ממצודת זאב

המהפך היה רגע מכונן בדמוקרטיה הישראלית. מנחם בגין הוביל מהפכה דמוקרטית וחברתית והפך את ישראל מחברה בירוקרטית־נפוטיסטית מפלה ופרוטקציוניסטית לחברה פתוחה, המאפשרת הזדמנות שווה לכולם. הוא היה המנהיג הראשון שהביא להסכם שלום באזורנו. אבל אפילו השלום לא העניק למנחם בגין בזמן אמת "חנינה" משלל כינויי הגנאי שרדפו אותו בכל שנות היותו באופוזיציה. גם כיום, כשהשמאל בוחר להתרפק עליו רטרואקטיבית, זוהי התרפקות טקטית, כוזבת וצבועה. 
 

בפועל, מוקדי הכוח ה"מחתרתיים" בישראל, גם בחלוף 42 שנה למהפך, מסרבים להכיר בלגיטימיות של פסק דין הבוחר בבחירות 1977. היה זה האידיאולוג הבלתי מוכתר של השמאל הישראלי האותנטי, יצחק בן אהרון, שר בישראל, מזכיר ההסתדרות, שהיטיב להביע זאת באופן ישיר וישר כשהודיע בליל הבחירות בטלוויזיה שאינו מקבל את פסק דינו של הבוחר. 

בגין במצודת זאב, לאחר מהפך 77. צילום: שמואל רחמני

 

האמירה של בן אהרון נשכחה, אולי, אבל מורשתו ממשיכה להדהד. בזמנו של מנחם בגין ציר ההתנגדות, הדה־לגיטימציה, ההכפשה והגימוד היה עדיין גלוי. המוח שלו ישב בבית סוקולוב וכונה "המאפיה השמאלנית בתקשורת", והוא נתמך על ידי ממסדי ההסתדרות והתנועות הקיבוציות, שפעלו כולם בתיאום, כדי לתקן את ה"תקלה" ולהשיב את השלטון ל"בעליו החוקיים". למי ששכח אפשר להזכיר את ההפגנות של שלום עכשיו ואת הקריאות "בגין רוצח" ו"שרון רוצח" בזמן מבצע שלום הגליל בלבנון. 
 

זה לא הועיל להם. למעט חריגים קצרים, תפס הליכוד את מקומה של מפא"י כמפלגה הדומיננטית בציבור היהודי בישראל בכנסת, בממשלה וברוב המכריע של הרשויות המקומיות. המאבק הגלוי הוכרע. הכחול־לבן של המחנה הלאומי ניצח את האדום של מפא"י. עוצמת ההכרעה הציבורית שמגיעה עד ימינו אלה גדולה כל כך, עד שהיריבים הפוליטיים של הליכוד נאלצים להתכסות בצבעי הסוואה כחול־לבן, כדי להטעות, לקושש אהדה, ובעיקר ליצור תשתית רגשית לגזל קולות אנשי ימין, הנופלים קורבן להסתה ולהכפשות נגד ראש הממשלה.
 

וכך הגענו למציאות המטורללת של בחירות 2019. "הצ'חצ'חים ממצודת זאב", הצליחו לכבוש את השלטון, לחולל מהפך חברתי, ליצור כלכלה משגשגת, להוביל הסכמי שלום, להפוך את ישראל למעצמת הייטק וטכנולוגיה מתקדמת. רק דבר אחד הם אינם מצליחים לעשות שנים על שנים: לפרק את הרשת הנסתרת והמתואמת שחותרת ללא הפוגה להחזיר עטרה ליושנה ולהמיט עלינו עוד אסונות נוסח הסכם אוסלו וההתנתקות.
 

האויב הכי גדול של ישראל הוא הייאוש מהמערכת הפוליטית. הייאוש הוא תוצאה של מיאוס. המיאוס הוא תוצאה של פעילות מכוונת מטרה להמאיס ולייאש. מי שמכיר בכך שראש הממשלה, למרות המשפטים, כתבי החשדות והלחצים הפנימיים לסוגיהם, מתפקד ללא דופי כראש ממשלה ומוביל את ישראל ביד בוטחת מדינית וכלכלית - צריך ביום הבחירות לקום מהכורסה, מהכיסא נוח בחוף הים ומהשאננות והאדישות - ולהגיע לקלפי. מי שמכיר בכך שהאלטרנטיבה היא ארבעה גנרלים מתקוטטים, בלי מפלגה, בלי מוסדות, בלי דמוקרטיה ובלי אידיאולוגיה, חייב לא רק להצביע אלא גם לגרור לקלפי סרבני הצבעה נוספים בסביבתו. 
 

העתיד שלנו ושל ילדינו תלוי היום ביכולת של האנשים המזוהים רגשית ואידיאולוגית עם המחנה הלאומי לגלות בגרות, לזהות את המניפולציה, להבין את הדמגוגיה, לנפות את התעמולה התקשורתית העוינת ולהגיע לקלפי כדי להכריע את הבחירות באופן חד־משמעי.

tguvot@maariv.co.il