לנסות לפרק את המושג העמום - חופש העיתונות - זה כמו להיכנס לשדה מוקשים שאין בו סימונים. בכל רגע יכולה להתרגש עליך הרעה. גורמים רבים רואים במושג הזה את אחד מאבני היסוד של חברה חופשית, וזה ממש לא כך בעיניי. אין כמעט עיתונות שאינה ספוגה באינטרסים. רוב אמצעי התקשורת בכל העולם משועבדים, כך או אחרת, למניעים שונים. לעתים אלה בעלי המניות; אולם על פי רוב המדובר בבעלי מוטיבציות אחרות, גלויות או נסתרות. אותו הדבר קורה גם בישראל. רוב אמצעי התקשורת, לרבות תאגיד השידור הציבורי, אינם נקיים מגחמות אישיות. כולם בני אנוש.


כלומר, מה שנקרא חופש העיתונות משועבד לא פעם לגורם האנושי. הוא תמיד קיים. צריך גם לשאול מי זכאי לתואר עיתונאי. הרי התעודות שמנפיקות הרשויות השונות, לשכת העיתונות הממשלתית או אגודת העיתונאים, אינן כרוכות בהכבדה יוצאת דופן. בניגוד להרבה מקצועות אחרים, התחום הזה פרוץ.

מכאן שכל מי שמבקש לטעון שעיתונאי שפרסם דברים מוטים או מגמתיים שהודלפו לו בסך הכל מילא את חובתו/שליחותו העיתונאית, אין ממש בדבריו.

עיתונאי שמפרסם הדלפות שהגיעו אליו הופך, בעיניי, לבובה על חוט של המדליף. אין לו דרך לברר את אמיתות ההדלפה; לבחון אם הוא קיבל את המסמך בשלמותו או אם יש מסמכים שסותרים את המסמך שהודלף לו. וזה שורש הבעיה: אין אדם שאין לו אג’נדה. היא יכולה להיות פוליטית, והיא יכולה להיות אחרת. לטעון שעיתונאי שמפרסם מסמך שהודלף לו, לאו דווקא ממניעים כשרים, רק עשה לקיום זכותו של הציבור לדעת, זה בבחינת זריית חול בעיניים. זה שקר שצדדים המעוניינים בפרסום מסוים מנסים למכור לציבור.
 

המושג אובייקטיביות - צריך למחוק אותו מן הלקסיקון האנושי. כולנו מונעים מפוזיציה. היא תמיד קיימת. כמעט אין עיתונאי שאינו פועל מתוך אינטרס. זה נכון לגבי עורכים בכלי תקשורת, וגם לגבי מי שמחזיק בכלי תקשורת. יש ידיעות שמופיעות באותיות קידוש לבנה בעמוד הראשון ויש ידיעות, באותה רמת חשיבות, שמוצאות את דרכן לעמוד מרוחק או בכלל נזרקות לסל הניירות.

לנוכח האמור לעיל, אין גם לכפור בזכותו של מי שנפגע מידיעה עיתונאית לענות, וגם לדרוש את החרמת כלי התקשורת שנותן יד, בעיני הנפגע, לעיוות האמת. אין בכך פגיעה במה שנקרא חופש העיתונות. למשחקי הכוח יש שני צדדים. לזירה תמיד נכנסים שניים. מותר, אפוא, לראש הממשלה לרצות בנקמה בכלי תקשורת שלדעתו פוגע בו באורח לא ראוי, מבזה, גס רוח ומוטה פוליטית, כשם שמותר לאותו כלי תקשורת להמשיך בדרכו. המאבק הוא לגמרי לגיטימי. הוא אינו פוגע במאומה במשטר הדמוקרטי. אין לאף אחד זכויות אבסולוטיות. חלק מן המגבלות מופיעות בחוק, וחלקן נגזרות מן האופי שבו מתנהל השיח הציבורי.
 

כשם שמותר להחרים חברה שמוכרת מוצרים שפג תוקפם או לקרוא שלא להיכנס בשעריה של מסעדה שלא שומרת על היגיינה ראויה, מותר גם לקרוא שלא לצרוך תוצרים של כלי תקשורת. באותה מידה מותר גם לקרוא למפרסמים להימנע מפרסום בכלי תקשורת שפוגע, במתכוון או שלא, בציבור ענק. אלה כללי המשחק. וכל אלה שמתגייסים כנגד אמירותיו של בנימין נתניהו הם בדיוק אותם אנשים שניסו בעבר לפגוע בכלי תקשורת שלא היו לרוחם. איש לא צריך להיות חסין מביקורת ומצעדי נגד. זאת היא נשמת אפה של הדמוקרטיה; האפשרות של כל אחד לעמוד על זכויותיו.