מספר הרציחות בחברה הערבית מאז תחילת השנה טיפס ל־66 מקרים, עלייה בשיעור 62% לעומת התקופה המקבילה בשנה שעברה. זהו אור אדום לרשויות האכיפה. אחד הגורמים לאלימות הוא אוזלת היד של המשטרה. בדוח האחרון של מבקר המדינה, שהתייחס לתופעה, הוא ציין את הרשלנות והמחדלים של המשרד לביטחון הפנים, כולל היעדר תקנים לחוקרים והיעדר תקנים ליחידות לאיסוף מידע על הפשעים, מה שמביא לסגירת תיקים ללא העמדה לדין.


המשטרה מבחינה בין דם לדם. בין קורבן לקורבן. כאשר הקורבן הוא יהודי, המשטרה מסווגת זאת כפשע על רקע לאומני, ולכן היא מגייסת את כל האמצעים, כולל השב"כ שנכנס לתמונה. לא כך כאשר הקורבן הוא ערבי, אז מתייחסים לזה כעניין פלילי בלבד. האמצעים שמשתמשים בהם הם מוגבלים מאוד, והם לא יכולים להיעזר בשירותי השב"כ לפענוח פשעים אלו.
 

תיקים רבים במגזר הערבי, לעומת המגזר היהודי, לא מפוענחים, וכל תיק כזה שלא מפוענח הוא אור ירוק לפושע לבצע את העבירה הבאה. הוא הדין בנוגע לנשק החם. כאשר הנשק מוחזק למטרות ביטחוניות, נוקטים אמצעים אדירים כדי לתפוס אותו, וגם המחזיק בנשק או הסוחרים בנשק נכלאים לשנים רבות מאחורי סורג ובריח. אבל מי שמשתמש בנשק כדי לפגוע באזרח ערבי, משוחרר למחרת היום.
 

נוסיף לכך ש־90% מהנשק המוחזק בצורה בלתי חוקית מקורו בבסיסי צה"ל - מה שמצביע על מחדל של גורמי הביטחון, שמחירו הוא חייהם של הערבים בישראל. 


אנחנו לא מוכנים לקבל את הטענה שגורמי האכיפה אינם יכולים לפענח את מקרי הרצח, מכיוון שכביכול אין שיתוף פעולה מצד האזרחים הערביים. מי שיכול להגיע למבחוח בדובאי, יכול להגיע לרוצח בנצרת או ברהט. ברחוב הערבי מתהווים ארגוני פשע, הידועים היטב למשטרה, והיא משתפת איתם פעולה במקום להילחם בהם.


הפתרון הוא להכריז על האלימות כמכת מדינה, להחמיר את הענישה על החזקה או שימוש בנשק, להעמיד לדין עד תום ההליכים, לתגבר את היחידות והנוכחות של המשטרה ביישובים הערביים ולהכריז מלחמת חורמה נגד ארגוני הפשע והשוק השחור.

הכותב הוא ח"כ לשעבר, מכהן כיו"ר ועדת המשנה למאבק באלימות מטעם ועדת המעקב העליונה של הערבים בישראל