את פרוץ מלחמת יום הכיפורים חוויתי כתינוק בן יומו - פשוטו כמשמעו. הגם שלא לקחתי בה חלק פעיל, היוותה המלחמה חלק משמעותי בעיצוב דמותי כילד וכמתבגר. ההפתעה האסטרטגית והשלכותיה, אווירת המלנכוליה הציבורית והאובדן הלאומי, אך בייחוד תחושת האחריות ושינוי הכיוון הלאומי לשיקום וקימה על הרגליים - היו ועודם מעצב אישיות עבורי, לא פחות.

לצד השאיפות האישיות וההגשמה העצמית, החשובות כשלעצמן, הייתה עבורי תחושת האחריות הלאומית אולי החשובה בשיקולים שבבחירת הדרך הצבאית. אחריות אישית כלפי משהו שהוא גדול מסך חלקיו, גדול ממך, מהווה בעיניי גם היום את הגורם המרכזי להירתמותם של אנשים - השמנא והסלתא, הטובים שבטובים - לשירות קרבי ארוך ותובעני.

מאותה מלחמה באותו אוקטובר הפך חיל התותחנים פניו, עד שעולה השאלה האם נכון שישנה את שמו. אך לצד כל פלאי הטכנולוגיה, הקפיד חיל התותחנים לבסס את יכולותיו על אנשים. המציאות הביטחונית סביבנו מורכבת, והגם שמאזנה האסטרטגי של ישראל הוא, בעיניי, המשופר מאי פעם, מסביב - יהום הסער. ככל שנבסס כוחנו על אנשים, נדע לנצח. 

בזכות אנשים מצוינים פעלו תותחנים לאורך כל השנים במערכות ישראל כולן, והם פועלים היום גם במערכות שביניהן. מפעולתו של גדוד ארטילריה 200 במסגרת הבריגדה היהודית - אי שם בשחר היווסדו של היישוב היהודי - ועד לפעולה מרוכזת של יחידות תותחים, טילים, רקטות, מכ"מים, רוכבי שמיים ומטוסי זיק, להגנה על כלל הגזרות של מדינת ישראל, אך לפני שבועות אחדים. בכל שעה ביממה, בכל החזיתות. את קיומו של המפעל הציוני, את קיומה של מדינת ישראל, איננו לוקחים כמובנים מאליהם, ולעולם לא ניקח. הארטילריה - מלכת הקרב, ואנחנו התותחנים נמשיך ונעשה.

הכותב הוא קצין תותחנים ראשי