כמו רבים במדינה הזו, שמלחמת יום הכיפורים הותירה בהם צלקת עמוקה, גם אני נזכרתי לאחרונה כיצד יומיים לפני ערב ראש השנה 1973, כשבועיים לפני המלחמה, השתתפתי בסיור מפקדים לאורך קו המוצבים בגזרה הצפונית שעל גדת תעלת סואץ, סיור שבו השתתפו אז חלק נכבד ממפקדי צמרת צה"ל. צורפתי כאחד הזוטרים הבודדים שהשתתפו בסיור הזה. האווירה אז על גדות התעלה בתקופה שלאחר מלחמת ההתשה הייתה פסטורלית, ומלחמה עם המצרים באותם ימים של שלהי קיץ נראתה רחוקה.
כשהגענו לעיר קנטרה וניצבנו על גדות התעלה, וכשמולנו ראינו את החיילים המצרים בפעילות, פלטתי: "מה הבעיה היום לצלוח את 60 המטרים האלה של התעלה שלפנינו? כל צבא בינוני עם היערכות נכונה יעבור את המכשול הזה". מיד חטפתי מטר של תגובות חריפות שהשתיקו אותי: "ילד, מה אתה מבין? אתה מדבר שטויות. נגיד שיצליחו להעביר כוח שיצליח לחצות את קו המים. מה עם לוגיסטיקה, מזון, תחמושת? גם הקומנדו שלהם ביצע בהתשה צליחות והציב לנו מארבים, האם בזה הם הצליחו להשיג הישג צבאי, הכרעה?". לתגובה הזו הצטרפה מקהלה שלמה של גנרלים מוכרים, שגיחכה על עצם המחשבה שהעליתי שהמצרים ינסו לבצע פעולת צליחה בקנה מידה של חטיבות ואוגדות.
מי שנחלץ אז לעזרתי היה סג"מ צעיר ששירת כקמ"ן בגזרה. הוא גרר אותי הצדה ולחש לי: "כמה צדקת כשהעלית את הבעיה. זה לא רק שהמצרים מסוגלים, הם נערכים לזה באופן משמעותי. אני נמצא כאן כבר חודשיים ורואה במו עיניי הכנות ברורות לצליחה, מדווח על זה יומיום ונראה לי שההתייחסות לדיווחים שלי היא כמו של אלה שתקפו אותך עכשיו. מה אתה יכול לעשות מול גנרלים כאלה שעברו מלחמות וקרבות ובטוחים שהחוכמה הצבאית היא רק נחלתם?".
כעבור שבועיים, ביממה הראשונה של המלחמה, כשהייתי עם פלוגת הטנקים הראשונה שנעה מהימ"ח בשארם א־שייח לא־טור בואכה אבו רודס, במגמה לבלום את הארמיה השלישית שהחלה לנוע מזרחה לשארם א־שייח, אחרי שחצתה את התעלה, ובקשר שמעתי את זעקת הלוחמים במוצבים המופגזים - הדהדו באוזניי דברי הזלזול של אותם גנרלים.
התרעות פיקוד העורף