זו הייתה יכולה להיות הבת של כל אחד מאיתנו, וכך צריך להתייחס לסיפור של הצעירה הישראלית נעמה יששכר המשמשת בעל כורחה קלף משחק ומיקוח בפרשה שפרטיה עדיין לא התבררו במלואם. אחרי שהוסר מסך הדממה, אמה, יפה, עושה כל שלאל ידה כדי שקרב ההישרדות של נעמה והעוול שנגרם לה לא ירדו מסדר היום הציבורי. חלון ההזדמנויות צר. מחר אולי יבוא סיפור חדש שידחק את נעמה מהכותרות. 
 

לאחר מתן גזר הדין סיפרה יפה יששכר כי במשך חודשים התדפקה על כל דלת אפשרית, אך כולן נותרו סגורות בפניה. איש לא נענה לתחנוניה. איש גם לא טרח לספר לה על הקשר הגורדי בין בתה ובין ההאקר יקר הערך אלכסיי בורקוב. מהפרטים הידועים עד כה מצטייר רושם של התנהלות חובבנית ומהוססת מצד הדרג המדיני־דיפלומטי. כך אבד זמן יקר. 
 

כל עוד לא הוכרע דינה של נעמה, וכל עוד בית המשפט העליון בישראל לא אישר את בקשת ההסגרה של בורקוב, היה אפשר לפעול ברוסיה באפיקים שונים. בד בבד היה אפשר לבקש מידידתנו הגדולה לחזור בה מבקשת ההסגרה למען שחרורה של נעמה המחזיקה גם באזרחות אמריקאית. מי יודע. בעקבות גזר הדין, והודות לרעש התקשורתי, נתניהו התחייב לעשות הכל כדי לשחרר את נעמה, אבל, למרבה הצער, זאת אמירה חלולה. יש בישראל כמה משפחות של נעדרים, ששבעו הבטחות ברוח זו שנותרו בלי כיסוי. 
 

כעת המצב מסובך יותר. לנשיא ריבלין, ובעקבותיו לראש הממשלה נתניהו, נותר עכשיו רק נתיב פעולה אחד: לפנות לחוש הצדק והרחמים של החבר פוטין כדי שיחון את הצעירה האומללה. זהו אותו פוטין שכיכב בקמפיין הבחירות של נתניהו בכרזות ענקיות בססמה: “ליגה אחרת”. האם החברות הקרובה הזאת תועיל להצלת צעירה ישראלית אחת? ספק גדול. אצל פוטין אין חברים, רק אינטרסים. אין גם מתנות חינם. אם פוטין ייעתר לבקשת החנינה, ישראל תיאלץ לשלם על כך במטבע קשה.

ראובן ריבלין ובנימין נתניהו. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90ראובן ריבלין ובנימין נתניהו. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

 

מעבר לטרגדיה האישית, יש לדון גם בסוגיה העקרונית: עד היכן מגיעה חובתה של המדינה לפעול למען אזרחיה שנקלעו למצוקה במדינה אחרת? אחד האתוסים המכוננים של החברה הישראלית מבוסס על המחויבות המוסרית של המדינה להיחלץ לעזרת ישראלים שנקלעו לצרה בחו”ל לפי מדרג כמעט מובן מאליו – בראש הרשימה ניצבים קורבנות טרור בינלאומי או מעשים אנטישמיים, ואחריהם מדורגים מטיילים שנקלעו למצוקה בנסיבות של אסון טבע. עבריינים נותרים לאכול את מה שבישלו לעצמם. פרשת נעמה יששכר המוחזקת בת ערובה היא קטגוריה נדירה יחסית של אירוע שראשיתו בעבירה לכאורה של אחזקת סמים וסופו בתפירת תיק, בהרשעת שווא בהברחה ובגזר דין מהגיהינום.
 

באתר משרד החוץ, תחת הכותרת “ישראלים במצוקה”, ממליצים לצעירים שהסתבכו ונעצרו בנמל תעופה בחו”ל לעדכן את נציגות ישראל. “הנציגות, משרד החוץ והמדינה יקבלו על עצמם אחריות כלשהי לעניין זה”. “אחריות כלשהי”. איזו עמימות נפלאה. מה טיבה של האחריות, אין לדעת, אבל למען הסר ספק מובהר כי השגרירות לא יכולה לשחרר ממעצר או ממאסר. אין באפשרותה להתערב בהליכים משפטיים או לשאת בהוצאות כספיות. עם זה, מובטח כי נציג קונסולרי יוודא שישראלי שנעצר לא יופלה לרעה בשל היותו ישראלי. במקרה של נעמה אפילו ההבטחה הזאת לא מולאה.
 

במישור הנורמטיבי צריך להזכיר כי אחריותה של מדינת ישראל לשלום אזרחיה נגזרת מערכים של ערבות הדדית. ידה הארוכה מושטת ליהודים במצוקה בכל קצווי הגלובוס וטוב שכך. מתוקף החובה המוסרית הזאת על המדינה לחלץ את נעמה יששכר, לממן את הייצוג שלה ולסייע למשפחתה. רק כך תדע כל אם עברייה שמסרה את גורל ילדיה בידי מנהיגים הראויים לכך.