לא הרבה האמינו שראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון והאיחוד האירופי יצליחו להגיע להסכם בנוגע לעזיבת בריטניה - למעשה רבים האמינו שג'ונסון עצמו לא מעוניין בהסכם, אלא בעזיבה חד צדדית של האיחוד, אך הנה - הצדדים הגיעו להסכם. אבל גם ג'ונסון יודע שלא מדובר בסוף פסוק, ושההסכם יצטרך לעבור עוד משוכה - הצבעה בפרלמנט הבריטי.

ג'ונסון בוודאי חושב כעת על גורלה של קודמתו, תרזה מיי, שגם היא הציגה הסכם עם האיחוד האירופי לפרלמנט, הסכם שנדחה שלוש פעמים על ידי חברי הפרלמנט - מהאופוזיציה וממפלגתה, וסיים את הקריירה הפוליטית שלה, והוא בוודאי מבין שהוא עומד בפני סיטואציה דומה - רק שלו יש הזדמנות אחת, וסיכויים נמוכים אף יותר להעביר את ההסכם.

הרי אם למיי עוד היה רוב דחוק בפרלמנט, ג'ונסון איבד אותו כבר בתחילת כהונתו, כשרבים ממפלגתו התנגדו דווקא למדיניות הלעומתית שלו כלפי האיחוד האירופי. אך גם אם אלה ישובו לשורות השמרנים בעקבות הסכם הברקזיט, נראה שמי שיובילו לקריסת ההסכם הם מפלגת ה-DUP הזעירה, מפלגה של 10 מושבים (מתוך 650), אבל 10 מושבים שבלעדיהם גם למפלגה השמרנית כולה אין רוב בפרלמנט -  ומפלגה שבשום פנים ואופן לא תצביע בעד הסכם שלמעשה פורס גבול בין צפון אירלנד לבין האי הבריטי. והאופוזיציה? קשה למצוא סיבה מדוע מישהו בספסלים האלה ירצה להציל את ג'ונסון - כשהחוק מחייב את בריטניה לבקש הארכה לברקזיט במקום לצאת ללא הסכם.

עולה השאלה, אם כן, מה ג'ונסון מנסה להשיג? האם הוא באמת מאמין בהסכם הזה? האם הוא מעדיף פשוט להטיל את האשמה על כשלונו להוציא את בריטניה מהאיחוד האירופי על הפרלמנט? או שהוא מקווה עדיין שהאיחוד האירופי לא יאשר הארכה נוספת להליך ובריטניה אכן תעזוב את האיחוד האירופי עוד שבועיים, ללא הסכם? הדבר היחיד שברור הוא ששלוש שנים אחרי הברקזיט, שום דבר לא השתנה. בריטניה עדיין מפוצלת, ומפולגת ולא מצליחה למצוא נוסחת פשרה בדרך למה שיכול להיות הזעזוע הקשה ביותר שתעבור אירופה מאז מלחמת העולם השנייה.