בבניין ברמת אביב שבו שוכנת מרפאתי יש שתי מעליות גדולות המשרתות את כל הדיירים. כאשר המעלית מגיעה לקומת הכניסה, והדלת עדיין לא נפתחה עד סופה, כבר מתקבצים ומנסים להיכנס כל הממתינים. הם נדחפים ונתקלים זה בזה ולא מאפשרים ליוצאים מהמעלית ללכת לדרכם. הייתי מספר פעמים ביפן, גם לאחרונה. תמיד אני חוזר ארצה עם סוג של הלם תרבות מעורב בהרבה קנאה. למה אצלנו אי אפשר שהכל יהיה מסודר, נקי, שקט ומתחשב בזולת?

נסענו הרבה ביפן ברכבות מעיר לעיר. אלפי אנשים נוהרים, כל אחד לכיוונו, אבל הצליל היחיד שנשמע הוא גלגלי המזוודות על רצפת התחנה. גם הרחובות שקטים, לא שומעים צפירות מכוניות למרות הכבישים העמוסים. חנויות הכלבו, הקניונים הגדולים, חדרי האוכל במלונות - כולם שקטים ורגועים.

ביקרנו במספר מקדשים ולא היינו היחידים שם: אוטובוסים פורקים מאות תלמידים שבאו עם המורים לסיור, והכל מתנהל בנימוס. תיירים שממתינים גם הם להיכנס לאתרים נדבקים בהתנהלות המקומית ושומרים על שקט. במוזיאונים, כאשר מישהו שוכח את עצמו ומרים מעט את הקול, מיד ניגש אליו עובד המקום ובשיא הנימוס מבקש ממנו להנמיך אותו מעט. כל כך נעים לשבת במסעדה בלי צורך להגביר ווליום כדי להתגבר על שיחה קולנית בשולחן שכן.

בחזרה לרכבות. אלו הבינעירוניות חולפות כברק מעיר לעיר ועוצרות לדקה בדיוק בכל תחנה. רמקולים מנומסים מתריעים מראש על הכניסה הצפויה לתחנה ומבקשים מהנוסעים להיות מוכנים ליד דלתות הקרונות. כאשר עוצרת הרכבת ונפתחות הדלתות, יורדים הנוסעים בזה אחר זה דרך הפתח הצר. הנוסעים הממתינים על הרציף כדי להיכנס עומדים במרחק של כמטר מן הרכבת. איש לא יעלה בדעתו לנסות להיכנס לפני שיירד הנוסע האחרון. אין דחיפות, אין לחץ, אין דוחק. דקות לאחר שהרכבת ממשיכה בדרכה, עוברת דיילת ומחלקת לנוסעים מגבונים לחים.

לשירותים הציבוריים אפשר להקדיש כתבה נפרדת. הם באמת משהו שלא מהעולם הזה. לפחות לא מהעולם שלנו. פזורים בכל מקום, בכל פינה, ניקיון ונוחות ללא פשרות. האמת? השימוש בהם הוא חוויה יוצאת דופן לבאים מישראל. הלוואי עלינו.