אתמול צוינו 25 שנים לחתימת הסכם השלום עם ירדן במעבר הערבה, במעמד יצחק רבין וחוסיין מלך ירדן. בשנים האחרונות יש איזה בון־טון לזלזל בשלום עם השכנה הקטנה, אולי כי יש שם הרבה פלסטינים, אולי כי קל יותר להצביע על פירות השלום שמהם נהנים הירדנים מאשר היתרונות עבור ישראל. מי בכלל זוכר שהיה זה גבול של טרור? שיגידו תודה על המים ועל שיתוף הפעולה הביטחוני ויהיו בשקט.
אלה לא רק אזרחי ישראל, שנוטים שלא להעריך את השלום הזה, זו מדיניות. היא באה לידי ביטוי, למשל, בצילום המתריס של ראש הממשלה עם מאבטח השגרירות שהסתבך בתקרית ירי שבה נהרג עובד ירדני, באי־קידום פרויקט מים חיוני שהובטח לירדנים, ושיאה בהצהרה חסרת השחר (בכפוף לתוצאות הבחירות ולהסכמה של הנשיא טראמפ וכו’) של ראש הממשלה לפני הבחירות כי יספח את הבקעה.
אפשר לדון בזה, זו לא סוגיה מופרכת, אחרי הכל עוד לא נשמע מנהיג ישראלי - גם אלה שאינם מתביישים להודות שיחתרו לשלום - שמפיו נשמעה הבטחה שונה מ”שמירת השליטה הישראלית בבקעה”. אבל לא בכדי לא נעשה עד כה כל צעד לסיפוח האזור, וניתן להעריך בזהירות שבזמן הקרוב גם לא ייעשה.
אלה לא רק אזרחי ישראל, שנוטים שלא להעריך את השלום הזה, זו מדיניות. היא באה לידי ביטוי, למשל, בצילום המתריס של ראש הממשלה עם מאבטח השגרירות שהסתבך בתקרית ירי שבה נהרג עובד ירדני, באי־קידום פרויקט מים חיוני שהובטח לירדנים, ושיאה בהצהרה חסרת השחר (בכפוף לתוצאות הבחירות ולהסכמה של הנשיא טראמפ וכו’) של ראש הממשלה לפני הבחירות כי יספח את הבקעה.
אפשר לדון בזה, זו לא סוגיה מופרכת, אחרי הכל עוד לא נשמע מנהיג ישראלי - גם אלה שאינם מתביישים להודות שיחתרו לשלום - שמפיו נשמעה הבטחה שונה מ”שמירת השליטה הישראלית בבקעה”. אבל לא בכדי לא נעשה עד כה כל צעד לסיפוח האזור, וניתן להעריך בזהירות שבזמן הקרוב גם לא ייעשה.
השלום עם ירדן, על אף המדיניות שעליה הצבעתי, חשוב גם בעיני מי שנדמה כמזלזל בו, ובין המדינות נמשך הסיוע ושיתוף הפעולה הביטחוני. על כן, כל כך מקומם היחס הפומבי, המזלזל, להסכם השלום ולסוגיות שהוא יוצר. כך למשל, על פי ההסכם, הודיע המלך עבדאללה כי לא יאריך את הסכמי ההחזקה של ישראל בשטחי נהריים וצופר, ולאורך שנת ההיערכות שהייתה לישראל לקראת ההחזרה הצפויה, היא כמעט לא נשאה ונתנה עם הירדנים.
ברור וידוע כי בישראל מבינים את הלחץ הפוליטי על המלך שלא להאריך את הזיכיון, אולם יכלה ישראל לתת לירדנים משהו שהם צריכים, ויש הרבה כאלה. מנגד, יכולה הייתה לשמור על קשר עם החקלאים שפרנסתם מאיימת להיגדע בשל הצורך להחזיר אלפי דונמים של שטח מעובד לירדן, ללוותם יד ביד לאורך המשבר, וכמובן להיערך לאיתור והכנת קרקע חלופית ראויה למקרה שהמשא ומתן לא יבשיל.
ברור וידוע כי בישראל מבינים את הלחץ הפוליטי על המלך שלא להאריך את הזיכיון, אולם יכלה ישראל לתת לירדנים משהו שהם צריכים, ויש הרבה כאלה. מנגד, יכולה הייתה לשמור על קשר עם החקלאים שפרנסתם מאיימת להיגדע בשל הצורך להחזיר אלפי דונמים של שטח מעובד לירדן, ללוותם יד ביד לאורך המשבר, וכמובן להיערך לאיתור והכנת קרקע חלופית ראויה למקרה שהמשא ומתן לא יבשיל.
זה לא נעשה, והחקלאים עדיין לא יודעים בוודאות אם, לכל הפחות, הושגה ארכה של כמה חודשים להשלמת קטיף היבול, ואם יש ניסיון להגיע להסכמות. כשהמלך הודיע לפני שנה שלא יאריך את הזיכיון, נדמה היה שאין מצב. זה כל כך לא הגיוני, וברור היה שישראל תעשה כל מאמץ מול הירדנים, אבל לא כך היה. ישראל נוהגת בשני אופנים שונים מול השלום הקר־קפוא הזה, ונדמה שזה לא רק חוסר החשיבות שלו שהיא משקפת בהתנהגותה, אלא שהיא גם מזלזלת באותה פריפריה שנהנית באופן יומיומי מפירותיו.
אם ללמוד מיום השנה להסכם השלום עם מצרים, שחל לפני כמה חודשים, יש להניח שגם במקרה הזה, תלמידי ישראל לא יזכו לשמוע היום על לחיצת היד החזקה והידידות שנרקמה בין שני המנהיגים, שאפשר להתווכח על נכונות צעדיהם, אבל אי אפשר שלא להעריך את האומץ שלהם ללכת נגד הזרם ונגד הקולות הרועמים בניסיון למצוא עתיד טוב יותר. אפילו זה מסר שהילדים שלנו צריכים לשמוע. ובכלל, הרי אנו עושים מאמצים אדירים לשדרג את היחסים עם מדינות המפרץ, להבטיח בכל דרך אפשרית את עתידנו במזרח התיכון. מדינה שכך מזלזלת בהסכם שלום עם שכנה כל כך קרובה, מעבר לנהר, לאן היא מבקשת בעצם להגיע?