לפני שנים רבות הוצג בארץ הסרט האמריקאי המפורסם "שולחנות נפרדים". שיחקו בו גדולי המסך דאז ועניינו בדיירים של בית הארחה על שפת הים באנגליה, אשר שוררת ביניהם מתיחות אמוציונלית, כנהוג בחברה מצומצמת. לכן הם ישבו בשולחנות נפרדים.
נזכרתי בסרט כאשר ראיתי לאחרונה צילום של רביעיית כחול לבן. תמונה משותפת המבטאת גם נתק אמוציונלי בין ראשי שלוש המפלגות המרכיבות את הרשימה הארעית הזאת. בדומה לשולחנות הנפרדים בסרט, הם יושבים כל אחד על ספה נפרדת, במרחק ובנתק אחד מהשני. הפעם מדובר בספות נפרדות. גנץ מתבונן בסמארטפון שלו, יעלון פורש את ידיו הריקות, אשכנזי רחוק ממולו מחזיק את ידו הימנית ישרה. ואחרון, במרחק גדול מגנץ, יושב לפיד. היחיד עם מחברת פתוחה לפניו, כמי שרוצה להחתים את חבריו על פרוטוקול רישום סיכומי הפגישה.
לנתק ויזואלי זה יש מסר ביחס לממשלה העתידה כנראה לקום. לא די בכך שהמשותף להם קטן מהמפריד, אלא שכאשר כל אלה יתחברו לבלוק של נתניהו, לא תוכל להיות כל תוכנית ממשלתית משותפת. בקווי היסוד לא תהיה אפשרות לאחד את כולם סביב מטרות משותפות ולא יטופלו נושאים חשובים הדורשים רפורמה דחופה.
הנושא הדחוף ביותר הוא שינוי פני מערכת המשפט. יש צורך בחקיקה על סמכויות בג"ץ בעניינים שאינם משפטיים טהורים. מדובר בנושאים פוליטיים שהציבור, באמצעות נבחריו בכנסת, הוא היחיד שצריך להחליט בהם. כך למשל התערב בג"ץ במדיניות לצמצום מחפשי העבודה מאפריקה. בג"ץ השאיר אותם בארץ אף על פי שהאינטרס היהודי המובהק הוא למנוע ריבוי אוכלוסיות זרות. כל מדינות אירופה עושות ככל האפשר כדי לצמצם את ממדי ההגירה מאפריקה ואסיה, ובאשמת בג"ץ אנחנו "הפראיירים" היחידים.
יש גם צורך לשנות את מעמד היועץ המשפטי והפרקליטות שהוא עומד בראשה. נדרשת חקיקה שתגדיר מה הן סמכויות היועץ המשפטי; לקבוע שהוא אינו האורים ותומים של היועצים המשפטיים בכל משרד ממשלתי. יש גם לנתק בין משרתו לבין קידומו לבית המשפט העליון, משום שכל יועץ משפטי שרוצה לעלות לעליון מתכופף בפני רצונו של בג"ץ. כפיפותו זאת, שאיננה יציר החוק, היא וולונטרית מצדו כי הוא אינו רוצה להרגיז את שופטי העליון שאיתם ברצונו לשבת.
בעיה נוספת, אקוטית במיוחד, קשורה בתאגיד השידור שהחליף את רשות השידור. ראש הממשלה נדהם מתוכן החוק שנוסח במשרד המשפטים, והסביר את חוסר מעורבותו בנושא בכך שהיה עסוק במבצע צוק איתן.
רשות השידור פעלה על פי חוק עם ועד מנהל ומליאה שהיו ממונים על ידי הממשלה, כפי שנהוג בעולם כולו, כולל אנגליה, מופת הדמוקרטיות במערב. אך אצלנו נחקק חוק לפי תפיסה מעוותת המקימה רשות שלטונית רביעית – זאת של העיתונאים. היא נשלטת בלעדית על ידיהם ועל ידי הרשות השופטת, שכן נשיאת בית המשפט העליון ממנה שופט בדימוס שהוא האחראי להקמת ועדת איתור ומועצה, ובכך מונעת מציבור הבוחרים כל השפעה ופיקוח ציבורי. זהו שינוי קונסטיטוציוני שאינו קיים במקומות אחרים. זאת שערורייה לתת סמכויות מינוי רשויות המדינה בידי בית המשפט העליון, שהופך חלק מהרשות המבצעת.
נזכרתי בסרט כאשר ראיתי לאחרונה צילום של רביעיית כחול לבן. תמונה משותפת המבטאת גם נתק אמוציונלי בין ראשי שלוש המפלגות המרכיבות את הרשימה הארעית הזאת. בדומה לשולחנות הנפרדים בסרט, הם יושבים כל אחד על ספה נפרדת, במרחק ובנתק אחד מהשני. הפעם מדובר בספות נפרדות. גנץ מתבונן בסמארטפון שלו, יעלון פורש את ידיו הריקות, אשכנזי רחוק ממולו מחזיק את ידו הימנית ישרה. ואחרון, במרחק גדול מגנץ, יושב לפיד. היחיד עם מחברת פתוחה לפניו, כמי שרוצה להחתים את חבריו על פרוטוקול רישום סיכומי הפגישה.
לנתק ויזואלי זה יש מסר ביחס לממשלה העתידה כנראה לקום. לא די בכך שהמשותף להם קטן מהמפריד, אלא שכאשר כל אלה יתחברו לבלוק של נתניהו, לא תוכל להיות כל תוכנית ממשלתית משותפת. בקווי היסוד לא תהיה אפשרות לאחד את כולם סביב מטרות משותפות ולא יטופלו נושאים חשובים הדורשים רפורמה דחופה.
הנושא הדחוף ביותר הוא שינוי פני מערכת המשפט. יש צורך בחקיקה על סמכויות בג"ץ בעניינים שאינם משפטיים טהורים. מדובר בנושאים פוליטיים שהציבור, באמצעות נבחריו בכנסת, הוא היחיד שצריך להחליט בהם. כך למשל התערב בג"ץ במדיניות לצמצום מחפשי העבודה מאפריקה. בג"ץ השאיר אותם בארץ אף על פי שהאינטרס היהודי המובהק הוא למנוע ריבוי אוכלוסיות זרות. כל מדינות אירופה עושות ככל האפשר כדי לצמצם את ממדי ההגירה מאפריקה ואסיה, ובאשמת בג"ץ אנחנו "הפראיירים" היחידים.
יש גם צורך לשנות את מעמד היועץ המשפטי והפרקליטות שהוא עומד בראשה. נדרשת חקיקה שתגדיר מה הן סמכויות היועץ המשפטי; לקבוע שהוא אינו האורים ותומים של היועצים המשפטיים בכל משרד ממשלתי. יש גם לנתק בין משרתו לבין קידומו לבית המשפט העליון, משום שכל יועץ משפטי שרוצה לעלות לעליון מתכופף בפני רצונו של בג"ץ. כפיפותו זאת, שאיננה יציר החוק, היא וולונטרית מצדו כי הוא אינו רוצה להרגיז את שופטי העליון שאיתם ברצונו לשבת.
בעיה נוספת, אקוטית במיוחד, קשורה בתאגיד השידור שהחליף את רשות השידור. ראש הממשלה נדהם מתוכן החוק שנוסח במשרד המשפטים, והסביר את חוסר מעורבותו בנושא בכך שהיה עסוק במבצע צוק איתן.
רשות השידור פעלה על פי חוק עם ועד מנהל ומליאה שהיו ממונים על ידי הממשלה, כפי שנהוג בעולם כולו, כולל אנגליה, מופת הדמוקרטיות במערב. אך אצלנו נחקק חוק לפי תפיסה מעוותת המקימה רשות שלטונית רביעית – זאת של העיתונאים. היא נשלטת בלעדית על ידיהם ועל ידי הרשות השופטת, שכן נשיאת בית המשפט העליון ממנה שופט בדימוס שהוא האחראי להקמת ועדת איתור ומועצה, ובכך מונעת מציבור הבוחרים כל השפעה ופיקוח ציבורי. זהו שינוי קונסטיטוציוני שאינו קיים במקומות אחרים. זאת שערורייה לתת סמכויות מינוי רשויות המדינה בידי בית המשפט העליון, שהופך חלק מהרשות המבצעת.