כמו בשנים האחרונות, גם העצרת במוצאי שבת בכיכר רבין בתל אביב הייתה אירוע פוליטי נטו ולא עצרת זיכרון לראש הממשלה שנרצח. בכך נכתב עוד פרק בהוזלת זכרו של יצחק רבין המנוח והפיכתו מדמות ממלכתית לכלי ניגוח נגד מחצית העם. 
 

המודעה הדמגוגית שהתפרסמה לקראת האירוע בעמודו הראשון של עיתון "הארץ", "יגאל עמיר ישוחרר מהכלא וכדי שזה לא יקרה, חייבים להגיע לכיכר", הינה עדות נוספת לאופיו הפרובוקטיבי והפוליטי של האירוע. גם הצבתו של בני גנץ, שעומד בראש הבלוק שמטרתו המוצהרת היא הפלת נתניהו, כנואם מרכזי, מדגישה שמדובר באירוע פוליטי שמבקש לקדם אינטרסים מפלגתיים, ולא במעמד זיכרון. 
 

קללה רובצת על האירועים האלה מאז אותה עצרת שלום בשנת 1995, שלא הייתה אלא אסיפת בחירות, לאור הידרדרותה של מפלגת העבודה בסקרים, שבסיומה ביצע יגאל עמיר את מזימתו הרצחנית. ימים אחדים לפני כן הפצרתי, כמעט בתחנונים, במארגן האירוע, ידידי שלמה להט (צ'יץ'), שיבטלוֹ, לבל יועמק עוד יותר הפילוג בעם על רקע הסכם אוסלו והקורבנות שתבע — אך לשווא. 
 

ידוע היום שרבין עצמו לא השתכנע מאוסלו. בהזדמנות אחת אפילו קונן ש"נאלץ לאמץ את אוסלו כפי שמאמצים ילד בלתי חוקי". האלוף במיל' עמוס גלעד, מי שהיה דובר צה"ל ואחר כך ראש חטיבת המחקר באמ"ן והיה מעורב ברוב ההתפתחויות הביטחוניות והמדיניות באותה עת, צוטט בספרו של הפובליציסט שמעון שיפר: "הוא (רבין) ראה בערפאת איום. רבין לא באמת האמין שיהיה שלום עם הפלסטינים". ייתכן שבאותו שלב כבר הבין שמצדו של ערפאת כל תהליך אוסלו לא היה אלא מסע הונאה, ושבמוקדם או במאוחר ישראל תצטרך להסיק את המסקנות, הן במובן המדיני והן במובן הביטחוני. 
 

שיפר עצמו מסכם: "הסכמי אוסלו יכולים לתפוס מקום מרכזי במצעד האיוולת הישראלי. הסכמי אוסלו נשענו על ניתוח מוטעה של אישיותו של ערפאת, מחולל הטרור הגדול ביותר שהיה כאן מאז ומעולם, ועל האשליה שהוא מעוניין בפיוס עם ישראל. למעשה, הסכם העקרונות שנחתם באוסלו נועד, על פי תפיסתו של ערפאת, לפורר את ישראל ולהחיש את היעלמותה מהבמה. תהליך אוסלו הביא, בסופו של דבר, למרחץ דמים נורא שעלה בחייהם של יותר מאלף ישראלים". 
 

צריך כמובן לשאול: אם זו הייתה גם תובנתו של רבין, מדוע בכל זאת נרתם לחזונות תעתועים כמו אותה עצרת טרגית? התשובה היא: לחצים ופוליטיקה פנימית. יש היום מי שטוענים שאילולא נרצח רבין היה התהליך עם ערפאת מגיע לסיומו המוצלח, אך לא רק שטענה זו סותרת את דעתו של רבין עצמו אלא ברור שכבר אז הסתמן שבבחירות הבאות לכנסת ינצח בגדול הליכוד בראשות נתניהו את העבודה. דווקא כתוצאה מהפשע הנורא של יגאל עמיר הניצחון הזה עמד בסכנה. השמאל, מכל מקום, לא איבד אפילו רגע אחד כדי לפתוח מיד במסע הסתה מקארתיסטי נגד כל מחנה המרכז־ימין ונגד נתניהו אישית, מסע שלא נפסק עד עצם היום הזה.
 

ויש תוספת בשולי הדברים. ד"ר מרדכי קידר אמר בשבוע שעבר שלא עמיר רצח את רבין. אמירתו, לכל הדעות (גם של נתניהו), מופרכת מיסודה וחבל במיוחד שהשמיע אותה דווקא בהפגנה למען נתניהו (מה שמיד נוצל על ידי המלעיזים להשמצות נוספות נגד ראש הממשלה). 
 

אך קשה גם להבין את העליהום הכללי נגד קידר, כולל מהאכסניה שבה הוא מלמד. במדינה דמוקרטית כל אדם רשאי להשמיע את דעתו, גם אם היא מרגיזה או משוללת יסוד — וזה אכן קורה מדי יום ביומו גם באקדמיה, בעיקר מצד שמאל. 
 

אחרי רצח הנשיא קנדי איש קולנוע מפורסם הפיק סרט ועשרות פרשנים כתבו ספרים שלפיהם לא לי הארווי אוסוולאד היה רוצחו אלא גורמים אחרים, כולל אפילו סגן הנשיא לינדון ג'ונסון. לא זכור לי שמי מהם הועלה על המוקד כמו קידר.