יום השנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין חל סמוך לסיום מועד אשרור הסכם השלום עם ירדן בבית גבריאל שעל שפת הכנרת, לפני 25 שנה. עכשיו אנו כנראה נפרדים מהמובלעות נהריים בצפון וצופר בערבה, תמה תקופת החכירה, אך מה שחשוב הוא המשך אי־הלחימה דה פקטו בגבול המזרחי שלנו.

חבל רק שאנחנו עושים את המלחמות שלנו אצלנו בבית. את השלום ההוא החליפו הלם ותדהמה ואת אלה ירשה מאז הרצח תחושת בושה. לא העלינו בדעתנו מעשה כזה בלב תל אביב – ירי אקדח בגבו של לוחם ומפקד במלחמות ישראל, רמטכ”ל, שר ביטחון וראש ממשלה. בכל אלפי הימים והלילות שחלפו מאז לא הביע הרוצח חרטה. הוא רק מבקש להיטיב את תנאיו. בימים אלה יש אף המהללים ומשבחים את הרוצח. אלה מוצאים כי לא הוא הרוצח. מחזה עלוב, שקרי, הזוי ומחליא.

ישראל שהייתה גאה מאוד בעצמה כדמוקרטיה נאורה בלב אזור מזרח־תיכוני קנאי ואלים מצאה עצמה משתלבת במרחב. כבר לא נוכל לומר בגאווה מוצדקת שאצלנו זה לא יקרה. ישראל עסוקה מאז בחשבון נפש מיוסר, תוהה על התרבות שצמחה מתוכה ואפשרה מעשה זה. אנחנו שואלים את עצמנו מתי והיכן החלה הטעות. מה בתרבות הפוליטית, הזועמת והאלימה, גרם לרצח הזה? מה צריך לעשות כדי למנוע את הרצח הבא? מה פגום בחינוך, באקלים הציבורי? אופיו הדמוקרטי של הוויכוח בחברה הישראלית צריך להיות הבסיס לחוסן הלאומי של מקבלי ההחלטות.

נדרשת כיום אחדות. הכרה בכך שאין לנו מסגרת לאומית אחרת. או כפי שרבין נהג לומר: “אין לי מדינה אחרת”. המסגרת היחידה שבה נוכל לחיות יחד חיים לאומיים היא המסגרת הדמוקרטית. גם אם אנחנו לא מסכימים להכרעות המתקבלות על ידי השלטון, עלינו לכבד את כללי המשחק. זו האחדות שמאפשרת לכל אחד מאיתנו לומר: אני לא מסכים עם דעתך, אבל אגן על זכותך להשמיע אותה.

תמיד היינו חברה לאומית נרגזת, מלאת מחלוקות. רק בשעות מבחן נדירות גילינו שאנחנו ביחד. רצח רבין לפני 24 שנה הוא בגדר מזכרת עוון שלא תרפה מאיתנו. מידת יכולתנו להתמודד עם האסון ההוא מעוגנת בנחישות שלנו להשתנות, לכבד את החושבים אחרת, לראות גם בהם חלק בלתי נפרד מהעם היושב בציון, הבונה את הארץ הזאת ונותן נפשו למענה.

יש בנו את הכוח ליצור חברה סובלנית יותר ונאורה יותר. הדור הנוכחי, כקודמיו, הוכיח כבר כי יש בו עוד עוצמה לחתור לעתיד אחר, טוב יותר. זכרו של רבין מצווה עלינו לשרש מחיינו כל קנאות אלימה המעבירה אנשים על דעתם. אנו עם קטן ונבון ויש לנו היסטוריה ארוכה שממנה ניתן ללמוד על העתיד. נדרש מאיתנו למצות כוחות אלה, המצויים בנו כאמור, כאשר הסכנה אינה מבחוץ אלא מבפנים. מתבקשת אחדות - לא רק כלפי חוץ אלא גם כלפי פנים. אחדות מול אויבינו אך בעיקר בינינו. 


הכותב היה מזכירם הצבאי של נשיאי ישראל