כולם היו אויביו: לפני שהעסק יצא מכלל שליטה, על חברי הליכוד לגשת אל בנימין נתניהו ובכל הכבוד הראוי לומר לו בעדינות: אדוני ראש הממשלה, זה נגמר. אנחנו נמשיך מכאן. אבל, במקום פרידה מכובדת נערכה השבוע הפגנה של תומכיו, המהווה סימן רע לבאות. לכאורה, אפשר להתייחס בביטול לכמה אלפים שהצטופפו ברחבת מוזיאון תל אביב ולראות בהם רק קומץ תומכים ונאמנים הכואבים את כאבו, אבל זה לא כל הסיפור.
 

בשעה שהמפגינים נהרו באוטובוסים לתל אביב, דיבר היועץ המשפטי לממשלה בכנס הפרקליטים באילת. אלה ימים קשים בעבור אביחי מנדלבליט. בכובעו האחד הוא חתם על כתבי האישום נגד נתניהו ובכובעו האחר חיווה דעתו כי נתניהו יכול להמשיך לכהן כראש ממשלה למרות כתב האישום. על כתפיו מונח גורלו האישי והמשפטי של נתניהו. הוא שחקן מרכזי בכאוס הפוליטי והוא גם ראש מערכת אכיפת החוק הנתונה למתקפה חסרת תקדים.
 

המפגינים לא הותירו מקום לספק: מנדלבליט כונה “ראש הנחש”. הם דרשו לעצור את הפרקליטה הבכירה ליאת בן־ארי ולחקור את פרקליט המדינה, שי ניצן. שרת התרבות מירי רגב, היחידה מקרב שרי הליכוד שהשתתפה באירוע, תרמה לאווירה כשזעקה מעל בימת הנואמים כי "שלטון החוק אינו מעל החוק". גם התקשורת ספגה אש. עיתונאים הותקפו בקללות, ביריקות ובקריאות “שמאלנים תמותו”. האם כך נראה מפגן תמיכה?

הפגנת תמיכה בנתניהו בתל אביב. צילום: אבשלום ששוני

 

זו לא הייתה עצרת למען נתניהו אלא מופע אימים נגד רשויות אכיפת החוק. במקום תמיכה כנה, לגיטימית ומחבקת, הפכה ההפגנה לכן שיגור למטחי רקטות של שטנה אלימה. אם חלילה מילים יהפכו למעשים, נתניהו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו. הוא מתדלק את השטח, מזין ומעודד אותו. ולא, הוא כבר לא המבוגר השקול והאחראי בסביבה. שיקול הדעת שלו השתבש לחלוטין. כולם היו אויביו. 
 

נתניהו אולי קיווה להמונים רבים שיבואו לתמוך בו ולאשרר את מנהיגותו, אולי אפילו העמיד בכוננות את שיירת השרד שתיקח אותו ללב הרחבה. אבל גם הפעם הוא נאלץ להישאר בבית כמו בכינוס הנאמנות הדליל של מרכז הליכוד לפני שבועות אחדים. הציוץ שבו שיגר 15 אלף תודות למפגינים נראה כמו עוד ניסיון קלוש לצרוב את התודעה כאילו הוא זוכה לתמיכה סוחפת. הססמה “ישראל חזקה עם נתניהו” שעיטרה את ההפגנה, מעולם לא הייתה מנותקת כל כך מן המציאות.
 

בעולם מקביל, נמשך הירי מעזה אל יישובי הדרום. הפלסטינים מזהים את המצוקה הפוליטית בישראל ומזכירים בדרכם מהם הנושאים הבוערים באמת. ואכן, ראש הממשלה נאלץ להתפנות, לרגע קט, ממאבק ההישרדות המשפטי־פוליטי שהוא מנהל, ולהזהיר שישראל תגיב בתקיפות על כל התקפה בכל חזית, אף שדי ברור לאיזו חזית מאבק נתונים עיקר מעייניו בימים אלה. 
 

בינתיים, במציאות הכאוטית שיצר נתניהו, הדמוקרטיה הישראלית היא הנתונה תחת מתקפה. היועץ מנדלבליט נשמע בכנס הפרקליטים על סף ייאוש. מזועזע מהאיומים, מהשקרים ומההכפשות חסרות הבסיס המדרדרים את השיח הציבורי. מאבטחים מלווים אותו לכל מקום. גם את ניצן ובן־ארי, ובקרוב, מיד יודע, אולי יצטרף אליהם גם גדעון סער. בבלפור לא לוקחים שבויים. 
 

עוד לא מאוחר. נותרו כמה ימים שבהם אפשר להסיט את הספינה ממסלול ההתרסקות הצפוי ולמנוע מערכת בחירות שלישית שעל פי הסקרים לא תשנה את המפה הפוליטית. זו יכולה להיות שעתם הגדולה של השרים וחברי הכנסת מהליכוד שהצביעו השבוע ברגליים ולא השתתפו בהפגנת התמיכה בנתניהו. סביר להניח שמקצתם חוששים מאובדן השליטה (העצמית) של נתניהו יותר מאשר מאובדן השלטון של הליכוד. גם הם נושאים באחריות לגורל המדינה ולכן מוטלת עליהם החובה להודיע לנתניהו ש”תם הטקס” (Game Over, אם הוא מעדיף אנגלית). האינטרס הציבורי מחייב לשלוח אותו הביתה, לקיסריה.