"הלזאפופין" הוא סרט הוליוודי מטורף ומטורלל מ־1941 ששום דבר הגיוני ונורמלי אינו קורה בו — ומצחיק עד כדי דמעות. הפוליטיקה בישראל ב־2019 גם היא סרט מטורף ומטורלל ששום דבר הגיוני ונורמלי אינו קורה בו — אך הוא מדכא עד כדי דמעות. הקו הדומה בין השניים הוא שהגרסה ההוליוודית התעלמה מהמלחמה שהתחוללה באירופה ועמדה להציף גם את ארצות הברית — ואילו בגרסה הישראלית מתעלמים מהאיומים ההולכים וגוברים מכמה כיוונים, בעיקר מאיראן. 
אחרי שתי מערכות בחירות אין לישראל ממשלה קבועה ואנחנו בדרך לסבב שלישי. הסיבות ידועות: ממשלה צרה טורפדה בידי אביגדור ליברמן וממשלת אחדות מוכשלת על ידי בני גנץ. בבחירות האחרונות התייצבו בפני הבוחר שני "בלוקים" — אחד בהובלת בנימין נתניהו, והשני בהובלת גנץ. התוצאות מדברות בעד עצמן: הבלוק בראשות נתניהו זכה ב־55 מנדטים, כחול לבן זכתה ב־33 מנדטים, וגם כשמצרפים אליה את מפלגות השמאל הקטנות, עדיין מדובר רק ב־44 חברי כנסת. בלוק הימין הוא גם הלגיטימי יותר, מאחר שיש בו הסכמה בנושאים המדיניים והכלכליים העיקריים, ומרכיביו התחייבו מראש לבוחריהם שהם תומכים בנתניהו לראשות הממשלה — ואילו בבלוק השני קיימים פערים ניכרים בנושאים המדיניים, והמכנה המשותף היחיד שלו הוא האובססיה להדחת נתניהו. 
תוצאות הבחירות היו צריכות להביא להקמת ממשלה יציבה לארבע שנים, ואולם במציאות הלוחצת הקיימת, הן זו החיצונית והן זו הפנימית, יש עדיפות לממשלת אחדות ברוטציה כפי שהציע הנשיא ראובן ריבלין, בראשות נתניהו, לפחות בשנתיים הראשונות, ולו בשל כישוריו וניסיונו המדיניים. אך ראשי כחול לבן ממשיכים בתרגילי חסימה שסופם ברור: הקלפי. לזכותו של גנץ ייאמר ששמר על צלם הממלכתיות כשסירב להאזין לעצות הכזבים של כמה משותפיו להקים ממשלה שתישען על תמיכת הרשימה המשותפת, שאחד ממרכיביה תומך בטרור, ושכל מהותה סותרת את החזון הציוני.

אין להכחיש שהתסבוכת המשפטית שאליה נקלע ראש הממשלה יוצרת מכשולים להקמת ממשלה יציבה, ואנשי כחול לבן כנראה מקווים שמערכת המשפט תעניק להם את הפרס שלא השיגו בבחירות. גם לא ייפלא שהשמאל מתמוגג מהאפשרות שנתניהו יוחלף בראשות הליכוד, שכן הדבר היה משפר את סיכוייו לנצח. 
שוחחתי לאחרונה עם כמה משפטנים בכירים, כולל בשירות הציבורי, שלא הסתירו את דעתם שמשהו לקוי בהתנהלות הפרקליטות והמשטרה בעניינו של ראש הממשלה, ואין תמה, איפוא, שאמון הציבור במערכת המשפט, נדבך חיוני ומרכזי בכל מדינה דמוקרטית, נפגע לאחרונה. ברם, אמון הציבור הוא בראש ובראשונה פונקציה של התנהלות מערכת המשפט עצמה לפי הכללים והעקרונות היאים לתפקידיה על פי החוק וללא פלישה לתחומים אחרים. שומה עליה, איפוא, להסתכל פנימה ולערוך בהקדם בדק בית יסודי. לא מעטים סבורים, למשל, שהאישומים נגד נתניהו הם בין בלתי מוצקים לבלתי מוצדקים, אך יש, כמובן, גם דעות אחרות. מכל מקום, במצב הנוכחי מוטב שהעניין לא יגיע בכלל לדיון משפטי וכי יוכרע, אם בכלל, אחרי שראש הממשלה יפרוש סופית מכהונתו, בין שכתוצאה מהחלטה אישית או בעקבות שינויים במפה הפוליטית. 
אבות החוקה האמריקאית בתבונתם החליטו שהדחת נשיא מכהונתו היא עניין למערכת הפוליטית הנבחרת, כלומר הקונגרס, ובשום פנים לא של בית המשפט. ב־1993, בהקשר לניסיון הדחתו של ביל קלינטון, הצהיר שופט העליון וויליאם רנקוויסט: "מערכת המשפט, ובית המשפט העליון במיוחד, לא נבחרו כדי למלא תפקיד כלשהו לגבי הדחת (אימפיצ'מנט) הנשיא". עקרונות דומים מנחים גם את צרפת ובריטניה (לגבי נשיאים או ראש ממשלה) — הן משיקולים של יעילות ורציפות ממשלית, והן של הפרדת סמכויות. בישראל העקרונות האלה הולכים ומיטשטשים לאחרונה ואם לא יושם לכך קץ, יתערערו עוד יותר היסודות הדמוקרטיים והחוקתיים של המדינה.