אין שאלה: מנדלבליט טועה בהצהרתו כי אין מניעה לרה"מ להמשיך בתפקידו

בעת הזו: הדיון הציבורי והמשפטי סביב השאלה האם על ראש הממשלה להתפטר בשל הגשת כתב אישום חמור נגדו, מתמקד בסעיף 18 לחוק יסוד: הממשלה, הקובע כי כהונתו של ראש ממשלה שהורשע בעבירה שיש עמה קלון תופסק בהחלטה של רוב חברי הכנסת, או בעקבות פסק דין סופי לאחר שמוצו הליכי הערעור.
 

יש הסבורים כי הסדר משפטי זה ממצה את הסוגיה, וכי בלא הרשעה אין מקום לחייב את ראש הממשלה להתפטר. אחרים סבורים כי יש להחיל על ראש הממשלה את ההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון לגבי שרים וסגני שרים, לפיה ההסדר המחייב הפסקת כהונה במקרה של הרשעה בעבירה שיש עמה קלון, מתייחס רק לכשירות לכהן בתפקיד מיניסטריאלי. לפי דעה זו, במקרים מסוימים שהוגש בהם כנגד חבר ממשלה כתב אישום חמור והמשך כהונתו פוגע פגיעה קשה באמון הציבור, ההחלטה לאפשר לחבר הממשלה להמשיך ולכהן תהיה בלתי סבירה באופן קיצוני. אבל האם נכון למקד את הדיון בסעיף 18 לחוק יסוד: הממשלה?
 

סעיף 16 לחוק היסוד קובע שאם נבצר מראש הממשלה זמנית למלא את תפקידו, ימלא את מקומו ממלא מקומו או שר אחר. כזכור, במוסד הנבצרות הזמנית נעשה שימוש כאשר ראש הממשלה שרון עבר אירוע מוחי; אך אין כל סיבה לצמצם את מונח הנבצרות למקרים של נבצרות רפואית. בית המשפט העליון קבע ב־2008 בעתירה שהגיש העיתונאי יואב יצחק נגד אהוד אולמרט, כי היועץ המשפטי לממשלה רשאי להורות על נבצרות במקרה קיצוני שבו המשך הכהונה פוגע באפשרות לקיים באופן ראוי חקירה פלילית. בית המשפט קבע אז כי התנאים לא התקיימו, וקביעתו משבוע שעבר של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שלא לקבוע נבצרות, מסתמכת על החלטה זו.

 

בחינה השוואתית של שני המקרים מצדיקה הטלת ספק בנכונות המסקנה בדבר היעדר בסיס משפטי לדרישה ליציאה לנבצרות ״בעת הזו״. בניגוד למצבו המשפטי של אולמרט בעת הדיון בבג״ץ, נתניהו אינו בגדר חשוד, אלא נאשם. יתר על כן, העבירות המיוחסות לנתניהו בוצעו, בניגוד לאולמרט, במהלך כהונתו כראש ממשלה, והמשך כהונתו משאיר אותו פיזית באותה הזירה שבה בוצעו העבירות המיוחסות לו. אך מעבר לשיקולים אלו, יש שיקול מרכזי נוסף: העובדה שראש הממשלה מנהל מכיסאו, במישרין ובאמצעות מקורביו, קמפיין נגד רשויות אכיפת החוק, ונגד העדים המעידים נגדו. עובדה זו לבדה צריכה להוביל למסקנה כי הישארותו בתפקיד פוגעת וצפויה להמשיך ולפגוע באפשרות לקיים באופן ראוי את ההליך המשפטי נגדו. בסופו של יום, ראש הממשלה כפוף לכללי המשפט הציבורי, ולאיסור נגד ניגוד עניינים בפעולתו, ו״בעת הזו״ ניגוד העניינים בין נתניהו הנאשם לבין נתניהו כראש הרשות המבצעת הוא ניגוד עניינים חריף.

מצב דברים זה מחייב את יציאתו לנבצרות זמנית. בהמשך הדרך, במקביל להתקדמות ההליכים המשפטיים, הנבצרות הזמנית עשויה להפוך לנבצרות של קבע.

מכאן, שהשאלה המשפטית הבוערת אינה דווקא אם ראש הממשלה חייב להתפטר. אלא האם ראש הממשלה חייב לצאת מיד לנבצרות זמנית. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לאור האופי הדינמי של ניגוד העניינים ההולך ומתעצם מיום ליום כתוצאה מהאופן שבו בוחר ראש הממשלה להתמודד עם האישומים נגדו, לרבות קריאתו ״לחקור את החוקרים״ ותמיכתו האקטיבית בהפגנה נגד ״ההפיכה השלטונית", לכאורה. בלי לגרוע מחשיבותם של הטיעונים המוסריים והמעשיים סביב המשך כהונתו של ראש הממשלה, הפרשנות הסבירה של סעיף 16 לחוק היסוד מחייבת את הקביעה כי ראש הממשלה מצוי במצב משפטי של נבצרות.