הביקורת המשמעותית ביותר שהופנתה כלפי בנימין נתניהו בעקבות נאומו לאחר הודעת אביחי מנדלבליט בדבר הגשת כתבי האישום נגדו היא שהוא שקרן. שהוא משקר במצח נחושה כדי להמשיך לכהן כראש ממשלה. מבחינתו, נכתב, כל האמצעים כשרים. הוא ישתלח בכל גורם אפשרי, במערכת אכיפת החוק, במשטרה, בפרקליטות, בתקשורת, הכל כדי לסובב את הדברים לטובתו. הוא יילחם עד הרגע האחרון, ואין לו שום בעיה לשקר למען המטרה הזו.
אבל הם טועים - ביבי לא שיקר. ראש הממשלה שלנו באמת ובתמים משוכנע בדבריו. לו היינו מחברים אותו למכונת אמת תוך כדי הנאום, מדדי העוררות הפיזיולוגית היו ככל הנראה מראים שהוא מותש, כואב, מתוסכל וכועס, אבל בשום אופן לא היינו רואים דפוס המרמז על כך שהוא משקר. כיצד זה ייתכן?
ללא ספק. כדי להבין זאת לעומק, יש להבין את מבנה האישיות המיוחד של נתניהו ושל מנהיגים בולטים באופן כללי. על פי לן אוקס, פסיכולוג אוסטרי, אחד המאפיינים של מנהיגים מוצלחים הוא אישיות נרקיסיסטית, עוצמה פנימית המניעה תחושת אמון בלתי מתפשרת ובהירות לגבי הדרך שבה הם הולכים. לא משנה כמה ביקורות מופנות כלפיהם - לא מלוות אותם תחושות של ספק, חרדה או אשמה המאפיינות אנשים אחרים. הם בטוחים בצדקת דרכם.
ג'רולד פוסט, פרופסור לפסיכיאטריה שעבד במשך 21 שנים עם ה־CIA, מנתח בספרו "נרקיסיזם ופוליטיקה: חלומות על גדולה״ מנהיגים בעלי מבנה אישיות פתולוגי. הוא מתמקד במנהיגים בעלי הפרעת אישיות נרקיסיסטית, המונעים על ידי חלומות לגדלות ולתהילת עולם. אחד מביטוייה המובהקים של הפרעת אישיות נרקיסיסטית הוא תחושת חשיבות עצמית מוגזמת. האדם שם עצמו במרכז, ויש לו צורך עמוק בהערצה וצימאון גדול להכרה. לזה מתלוות התובענות של "מגיע לי" והתחושה שנולד לגדולה.
כדי לדעת מה מתחולל במוחו של נתניהו יש להבין שבמודל המנטאלי שהוא בנה לעצמו, בתפיסת העצמי שלו, הוא חש תחושת שליחות עמוקה. בפנטזיה שלו הוא גואל העם היהודי. ביבי באמת ובתמים מאמין בכך, כמו גם חלק גדול מתומכיו המושבעים. הוא מונע על ידי עוצמה פנימית שממנה הוא שואב את הכוח להמשיך. לכן אף שמופנות כלפיו ביקורות רבות, אין בו תחושות ספק, חרדה או אשמה. הוא בטוח בצדקת דרכו, ולא משנה כמה אישומים יוגשו נגדו או כמה הוכחות יוטחו בפניו. באף אחד מאלה אין כדי לשנות את תפיסתו.
נתניהו מתאפיין בדפוסי אישיות סמכותנית. אנשים בעלי אישיות זו מפתחים צורת חשיבה נוקשה שבה העולם מתחלק לטוב ורע, ללא גוני ביניים. הוא שייך לטובים, וכל מי שלא תומך בו שייך לקבוצת הרעים. צריך שניים לטנגו. כדי לתת ביטוי לתחושות הפנימיות האלה הוא לא יכול לפעול בוואקום. אישיות זו הינה תוצר של אהבת הקהל. לסמכות כריזמטית יש שני צדדים, זוהי מערכת יחסים בין האדם הכריזמטי לאנשים המגיבים אליו. אל תנסו לחפש שיקולים רציונליים בקרב תומכיו. ברמה היותר עמוקה, הוא עונה להם על חסכים פסיכולוגיים. המנגנון המתווך את ההערצה הוא תהליך פסיכולוגי של היקשרות, כמו הקשר המתפתח בין ילד להורה בשנות חייו הראשונות, המספק תחושת הגנה וביטחון. ואכן, ביבי משרה אצל חלק גדול מתומכיו תחושה של הגנה וביטחון, שיש על מי לסמוך, ובכך הוא משחרר אותם מלחצי היומיום. זוהי בדיוק הסיבה לכך שככל שאנשים נמצאים במצב נפשי רגיש יותר, הם נכונים יותר ללכת אחרי מנהיג כריזמטי (כמו במקרים של כיתות).
סיפור חיים דטרמיניסטי. אחד הפרקים המעניינים בספרו של פוסט נקרא "מנהיגים כברירת מחדל: בנים של בחירה שנייה". הפרק מספר את סיפור חייהם של ארבעה מנהיגים: ג'ון קנדי, בשאר אסד, רג'יב גנדי ובנימין נתניהו. המשותף לארבעתם הוא הילדות בצל הורה דומיננטי שייעד את האח השני לגדולות.
במשפחת נתניהו, יונתן היה הבן המועדף והנערץ על אביו. לבנציון היו ציפיות גדולות כי הוא יגיע לעמדת מנהיגות והשפעה. כתוצאה מנסיבות טרגיות, כל ארבעת הבנים המועדפים מתו בטרם עת. ג'וזף קנדי הבן, טייס בצי, נהרג בפעילות מבצעית בזמן מלחמת העולם השנייה; באסל אסד נהרג בתאונה; סנג'אי גנדי נהרג בתאונת מטוס; ויוני נתניהו נהרג במבצע אנטבה. מותו עיצב בהרבה מובנים את סיפור חייו של ביבי ומשמש עד היום מוטיב מרכזי בנאומיו ומסריו. הניתוח מראה שהמוות של הבן לא גדע את חלומות האב, אלא שהוא הפעיל לחץ על הבן השני, שימשיך את דרכו.
נסיבות חייו של נתניהו, הבית התובעני שעודד נחישות בלתי מתפשרת והשטחה של עולם הרגש, בשילוב עם תכונות אישיות מולדות, הובילו אותו לפתח צורך פנימי להוכיח את עצמו, צורך שעבורו הוא הישרדותי כמו רעב או צמא. לכן הוא אימץ את המוטו שעל פיו יש להצליח בכל מחיר, ושלמען השגת המטרה הכל מותר.
אבל נחישות לבדה אינה מספיקה. מעבר לנחישות, צריך קטר פנימי. אצל נתניהו זה בא לידי ביטוי באותה תחושת שליחות עמוקה. השילוב בין קטר פנימי ונחישות מצמיח אנשים שלעולם אינם מרימים ידיים, נצמדים למטרה ולא מרפים. הם מסתערים על המטרות ״בלי לראות בעיניים״, לטוב ולרע, בבחינת כל האמצעים כשרים. כאשר דברים לא הולכים כמצופה, יש תחושת מרמור המגיעה לדרגה שבה כל מכשול נתפס כתוצאה ישירה של ניסיון לשים לו רגליים, עד כדי מחשבות על קונספירציות ותיאוריות רדיפה.
נתניהו ראה לאורך כל הדרך את המטרה הגדולה ובשמה הוא ״הרשה לעצמו״ לזגזג באמירותיו, להבטיח הבטחות שונות בידיעה שלא יקיים אותן, לעגל פינות, לסור מדרך הישר. הוא ראה עצמו כמונע מאידיאולוגיה עמוקה שלפיה משמעות חייו היא להנהיג את העם היהודי. יכול להיות שבמציאות של היום זה מה שצריך כדי להיות מנהיג טוב. ניסיתם פעם לחשוב על סדר היום של מנהיג, על מורכבות ההחלטות העומדות לפתחו, על הצורך לשחק משחק פוליטי מורכב, להפעיל מידה מסוימת של מניפולציה, לקבל החלטות שלא מביאות בחשבון את המרכיב הרגשי? תכונות אלו מחייבות מידה מסוימת של ניתוק רגשי המאפשר לו "לא לראות בעיניים"; לא להיפגע מביקורות, לפתח "עור של פיל", בשילוב עם אמונה בלתי מתפשרת בצדקת הדרך.
יש קשר חיובי בין תכונות כגון קור רוח, עמידה במטרות וביעדים בכל מחיר, ניתוק רגשי, ערך עצמי גרנדיוזי, הישגיות, מניפולטיביות ומקיאווליזם, ובין הנטייה לטשטוש גבולות מוסר. לא סתם במוסד מחפשים דווקא סוג כזה של אנשים. אלו הם בדיוק האנשים שיתמודדו בהצלחה עם מצבים בלתי צפויים, יתפקדו טוב תחת לחץ ויוכלו לשחק משחק פוליטי מתוחכם.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה