ימים ספורים לפני תום התקופה שיכולה למנוע את סיבוב הבחירות השלישי, מעלה ראש הממשלה בנימין נתניהו הצעה דרמטית. הוא אומר ליריביו הפוליטיים ולציבור, בואו נשחרר את המפלגות מהתמודדות נוספת; נשאיר את ההכרעה בבחירות לכנסת ה־22 כמות שהיא, אבל ההחלטה מי יכהן כראש ממשלה תועבר לציבור הרחב בהצבעה אישית ישירה.

זוהי למעשה חזרה לחוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה. בתוקף תפקידי כיו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט בכנסת ה־12, ניווטתי את מהלך החקיקה. ח"כ יוסי שריד אמר בזמנו כי מעולם לא הושקעו מאמצים כה רבים בחוק שהסיכויים להעברתו כה נמוכים, אך הוא שגה, כמו גם ידידי חיים רמון, שסבר שהליכוד לעולם לא תסכים להעביר את החוק, שכן על פי הערכתו הוא יעניק יתרון מובהק לעבודה. כזכור, החוק עבר ובבחירות 96' גבר נתניהו על פרס בבחירה הישירה.

בלב החוק מוצב העיקרון שזהות ראש הממשלה מוכרעת על ידי הציבור - ולא כתוצאה ממשחק פוליטי. במישור אחד הציבור קובע במי הוא בוחר כראש הממשלה, ובמישור השני הוא נותן את אמונו במפלגה עמה הוא מזדהה. לא יכולה להיות שיטה דמוקרטית יותר. קשה להבין את ההתנגדות להצעה, וזאת בתקופה ששיטת הבחירות כשלה והובילה אותנו לקיפאון חקיקתי ושלטוני. אפשר לטעון כי מדובר בשינוי כללי המשחק תוך כדי מאבק המוכרע על פי שיטה קיימת; כמו כן, אפשר לטעון שיש צורך בחקיקה מחודשת המחייבת שינויים מרחיקי לכת בחוק יסוד: הממשלה. אבל אי אפשר לטעון שחוק הבחירה הישירה הוביל לאובדן המשילות. לאמיתו של דבר, חוק זה הוא המוצא האמיתי מן המשבר שאליו נקלענו.

נכון יהיה לחזור לבחירה הישירה, בשינוי כמה עקרונות יסוד. חוק יסוד: הממשלה סעיף 3 קובע כי "הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת". יש לבטל עיקרון זה ולאמץ את העיקרון הקודם, על פיו ראש הממשלה מכהן מכוח היבחרו בבחירות כלליות, ארציות וישירות. הווי אומר, מנדט ישיר מהריבון. בגרסה הנושנה היה חייב ראש הממשלה להציג את ממשלתו בפני הכנסת ולזכות באמונה. אם לא קיבל את אמון הכנסת, ראו בזאת הצבעת אי־אמון. התוצאה הייתה פיזור הכנסת והעברתו של ראש הממשלה מתפקידו. ביטול סעיף זה יאפשר הקמת ממשלה במיעוט חברי הכנסת. יחד עם זאת, יש להבין את הדינמיקה שמאחורי העקרונות. לראש ממשלה שאינו זקוק לאמון הכנסת יהיה קל מאוד להקים קואליציה רחבה מבלי לקיים את הדיונים הקואליציוניים, שכן הרבה מפלגות ירצו להצטרף לממשלתו.

בנימין נתניהו. צילום: מרק ישראל סלםבנימין נתניהו. צילום: מרק ישראל סלם


וכאן מגיעים לעוד שאלה קריטית: על פי סעיף 19 לחוק הישן, יכולה הכנסת להביע אי־אמון בראש הממשלה. ואם היא עושה כך, היא בעצם מחליטה על התפזרותה קודם סיום תקופת כהונתה ומעבירה את ראש הממשלה מתפקידו. בסעיף זה גלום מעין איזון כוחות. הכנסת לא תחליט כל כך בקלות על התפזרותה, ואם היא מחליטה זאת, צריכות להיות לכך סיבות כבדות משקל או שינוי דרמטי במאזן הכוחות בתוך הכנסת.

לעניות דעתי, על סעיף זה יש לשמור. יש פה ריסון הבולם את ראש הממשלה מהשגת עוצמה מוגזמת. הוא לא זקוק לאמון הכנסת לצורך הקמת ממשלה, אבל יש מגבלות לכוחו. הכנסת יכולה להפסיק את כהונתו, מה שמבטיח את איזון המשילות הנחוץ בין ראש הממשלה לבין הסיעות. דבר אחד חייב להיות ברור. אין מדובר במשטר נשיאותי, וכוח החקיקה ממשיך להיות באופן מוחלט בידיה של הכנסת. ראש הממשלה לא יכול לבלום יוזמות חקיקה או להטיל עליהן וטו.

חשוב לזכור כי הבחירה הישירה היא חלק בלתי נפרד מחוק יסוד: הממשלה, שנותר בשלמותו. הוא מגדיר כיום את סמכויות הממשלה בכל הקשור בהתקנת תקנות שעת חירום או בהכרזה על מלחמה. בשינויים האמורים לעיל, חזרה לבחירה הישירה היא המהלך הנכון ביותר עבור הדמוקרטיה הישראלית.