במוצאי שבת האחרון, סטודנט יהודי-אמריקאי בשם בלייק פלייטון, צייץ בחשבון הטוויטר שלו נגד טרמאפ, וחתם בתַּג הַקְבָּצָה (האשתאג) #לאנאמן (disloyal). פלייטון הוא סטודנט יהודי אוהב ישראל, שרק לאחרונה פרסם בניו יורק טיימס מאמר נוקב, המאשים את החברה האמריקאית בדו-פרצופיות המונעת מיהודים ליברלים להשתתף במחאות הקשורות לזכויות אדם, אלא אם הם יבחרו לגנות את ישראל.

מה גורם לבחור צעיר, עם זיקה חזקה מאוד לארה"ב וגם לישראל, להגיב על נאום הנשיא טראמפ בכנס ה-IAC (ארגון הישראלים האמריקאים) שהתקיים במוצאי שבת, באמצעות ביטוי עגום של העדר נאמנות, המזכיר לנו זמנים אפלים בתולדות העם היהודי? 

אנו הישראלים, שמאזינים לנאום, עלולים להסתנוור מהדברים החשובים והנכונים שטראמפ עסק בהם בנאומו: הטיפול בסוגיית הגרעין האיראני, מניעת הסיוע לרשות הפלשתינית, ההתנגדות ל BDS, הציון לגנאי של הסטנדרט הכפול שהאו"ם מפעיל כלפי ישראל, וכמובן ההכרה האמריקאית בריבונות ישראלית על הגולן והעברת השגרירות האמריקאית לירושלים. לקינוח, קיבלנו גם את החיבוק עם להקת שלווה, שהיא מקור לגאווה ישראלית. 

לצד זאת, היהודים האמריקאים, המהווים את הריכוז הגדול ביותר של יהודים מחוץ לישראל, שומעים את אותו נאום ממש, ומתכווצים בחרדה. הפער הבלתי נתפס בין האופן בו נתפס הנאום בין הקהילות דורש מאיתנו לחשוב מחדש על מערכת היחסים בינינו, ולהיות מודאגים. 

הנה הסיבות המרכזיות לכך:

1. "יש יהודים שלא אוהבים את ישראל מספיק" – טיעון זה של טראמפ, מעלה על הכוונת את השאלה למי היהודים האמריקאים נאמנים, ולמי לא. האשמה של יהודים בנאמנות כפולה או בחוסר נאמנות לשלטון היא טענה אנטישמית עתיקה, מגלות מצריים שבה פרעה חשש "...פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ" (שמות, א', י'), ועד לפרשת דרייפוס. אבל שימו לב, כאן מאשים טראמפ את יהודי ארה"ב בהאשמה הפוכה: ליהודים אין נאמנות כפולה, הם נאמנים רק למפלגה הדמוקרטית ונוטשים את ישראל, שהדרך היחידה לתמוך בה, לשיטת טראמפ, היא תמיכה במפלגה הרפובליקנית ובו. טראמפ מדבר כאן על למעלה מ 70% מקרב יהדות ארה"ב, שמזוהים מפלגתית כדמוקרטים. 

לנו, הישראלים, שמעוניינים בכמות הגדולה ביותר של אחים וידידים לצדינו, אין שום עניין להקטין את כמות או איכות הזיקה, ההיפך הוא הנכון. מעבר לכך, טראמפ רומס כאן איזון עדין וחשוב עליו נשענת מערכת היחסים בינינו ובין אחינו בתפוצות: זיקה לישראל לא סותרת נאמנות אזרחית מלאה. האינטרס הישראלי והיהודי הוא שהנושא הזה יהיה מובן מאליו, נושא שכלל אינו פתוח לדיון. בניגוד לאינטרסים הישראלים, טראמפ מזין את התפיסה הבעייתית והשגויה, שהיום מעיקה מאוד על אחינו היהודים בארה"ב, במיוחד הצעירים, לפיה ישנה סתירה בין נאמנות לערכים שלך (לדוגמה, אהדה למפלגה הדמוקרטית) ובין קשר עם ישראל, ויש צורך להכריע ביניהם. למעשה – אתה היהודי, לא אזרח מן השורה בארה"ב, מצופה ממך להתנהג לפי קוד אחר, ואם אתה לא עומד בו, אתה פשוט לא נאמן #disloyal)). 

נעמה קלר, סמנכ"לית ראות. צילום: יח"צ ראות.נעמה קלר, סמנכ"לית ראות. צילום: יח"צ ראות.

2. ישראל הופכת לנושא מפלגתי – כהמשך לסדרת אירועים אותה אנו חווים בשנים האחרונות, ישראל הולכת והופכת למזוהה עם הצד הרפובליקני של המפה הפוליטית האמריקאית, ויורדת מסדר היום של המפלגה הדמוקרטית. התנהלות זו, שהאשמה עליה חלה על שתי המפלגות ועל המדיניות של ישראל יחדיו, שוחקת את אחד הנכסים האסטרטגיים החשובים בברית עם המעצמה האמריקאית: התמיכה הדו-מפלגתית. תמיכה זו מעניקה לישראל מטריית ביטחון ללא קשר לזהותה של המפלגה השולטת בבית הלבן או בקונגרס. השחיקה בתמיכה הדו-מפלגתית מלווה בהישגים בטווח הקצר והבינוני, אבל היא חושפת אותנו לקטסטרופה ביום שאחרי ממשל טראמפ, שיגיע, במוקדם או במאוחר. 

3. הוספת אש למדורת האנטישמיות – בנאומו טראמפ קרא למשתתפי האירוע אנשי נדל"ן רצחניים, בעלי ממון שיצביעו לו כיוון שיש להם הון אותו הם לא מעוניינים למסות. גם אם טראמפ מביע פה עמדות שהן אנטישמיות-לייט, או שבגלל התכונות המדומיינות האלו, הוא בכלל מעריץ את היושבים בחדר, אנחנו עדיין בבעיה. אמירות כאלו מזינות את האנטישמיות הקלאסית בארה"ב שנמצאת היום בעלייה מסוכנת, ומעלה את מפלס החרדה של הקהילה היהודית שנחשבה בטוחה עד לאחרונה. אמירות כאלו מוסיפות אש למדורה שכבר בוערת.

4. הגשרים החיים במבוכה – ישראלים החיים בתפוצות הם קהילה בעלת חשיבות אסטרטגית עבור העם היהודי, בגלל שהם, ובעיקר ילדיהם, הם גשר חי בין היהודים בישראל ובין העם היהודי בשאר העולם. לשם כך, הגשרים החיים האלו צריכים להתחבר גם לישראל וגם לקהילות היהודיות המקומיות. ארגון IAC, שאת עבודתו אני מכירה מקרוב ומוקירה עמוקות, תומך מאוד בישראל, והדבר ניכר בכנס האחרון, שהיה מפגן עוצמה של הארגון היהודי הצומח ביותר בארה"ב כיום. השאלה היא כיצד הדבר משפיע על היכולת שלהם לחבור ליהודים המקומיים, הצד השני של אותו הגשר, וכיצד הארגון יתמודד עם השלכות הרסניות של הנאום בקרב הקהל הזה.

בסופו של דבר, נשיאים באים והולכים. בריתות אסטרטגיות נרקמות, ועם חלוף הזמן הן גם משתנות. מה שחשוב הוא שמירה על אחדות העם היהודי, באחד הרגעים המכריעים והמאתגרים בהיסטוריה שלנו, והעברת הזהות הקבוצתית של העם היהודי מדור לדור. כאשר אנחנו קמים בישראל לבוקר עם תמונות מרגשות של חיבוק בין להקת שלווה ונשיא ארה"ב בכנס הישראלים-האמריקאים, ויהדות ארה"ב קמה לבוקר שבו המסר המרכזי הוא "ישנם יהודים שלא מספיק אוהבים את ישראל" (כותרתו של מאמר ששותף כמעט 50,000 פעמים עד עכשיו), נורות האזהרה שלנו חייבות להתחיל להבהב. 

נעמה קלר, סמנכ"לית מכון ראות - מכון מחקר שעוסק באתגרים הגדולים של מדינת ישראל והעם היהודי שסובלים מנקודת-עיוורון. ראות מובילה את "קואליציית העמיות", הרשת המקצועית של מנהיגים ישראלים שפועלים לחיזוק הקשר את הזיקה לעם היהודי בקרב ישראלים.