אנחנו שומעים פוליטיקאים מדברים בימים האחרונים על העמידה על עקרונותיהם, כתירוץ אידיאולוגי שבגללו נכנסנו, שלא לומר נגררנו בברוטליות, למערכת בחירות שלישית. אבל האמת היא שאף פוליטיקאי לא נהיה פתאום צדיק; ולאף פוליטיקאי לא באמת אכפת מהבטחות הבחירות שלו. לא היה שום דיון אידיאולוגי־עקרוני במהלך המשא ומתן הקואליציוני. הכל פוליטי, הכל נובע משיקולי תועלת אישית ומפלגתית. אלו, ורק אלו, הסיבות שבגללן אנחנו הולכים שוב לבחירות.

ובין כל השיקולים הזרים, האינטרסנטיים והאלקטורליים של כל הנוגעים בדבר - שלא הצליחו להקים בפעם השנייה ממשלה בישראל – לא נכנס שיקול אחד: הכרעת העם. נכון, זה מסובך, כי ההכרעה לא הייתה ברורה, לא באופן שסימן מנצח ודאי. ובכל זאת, הייתה הכרעה: לא, העם לא הכריע אחדות, כפי ששמענו לא אחת, להפך. העם מפולג, חצוי לשניים בין מחנה נתניהו לבין מחנה רק לא ביבי. כמה פשוט. ובכל זאת, התוצאה הזו חייבה אחדות, כי כשיש תיקו פוליטי, לא גומרים את זה בפנדלים, אלא בפשרות, כדי לייצג ככל האפשר את עמדת רוב העם.

אבל עמדת רוב העם לא מזיזה לפוליטיקאים. אחרי הפעם הראשונה, שתוצאותיה לא היו לשביעות רצון הפוליטיקאים, הם שלחו את העם לשקול היטב אם זה מה שהוא רוצה ולהצביע שוב בספטמבר. עכשיו, כשזה לא הלך, הם אומרים לנו "נו־נו־נו, שוב בחרתם לא טוב. יש לכם שלושה חודשים לחשוב על מה שעשיתם ולבחור שוב. אבל הפעם כמו שצריך, כן?"

אחרי הכל, מאחורי ההליכה לבחירות שלישיות יש אמירה אחת ומסר אחד, בעייתיים מאוד, מצד הפוליטיקאים כלפי הציבור: בחרתם לא טוב, ולכן אנחנו לא מקבלים את הכרעת העם.

לא צריך להיות פרשן פוליטי כדי להניח שמה שהיה הוא שיהיה, בהנחה שלא יהיו שינויים פרסונליים בראשות המפלגות הגדולות. ואז מה? תשלחו אותנו שוב לבחור, בפעם הרביעית? ומה בינתיים? ימשיכו למות בבתי החולים ובכבישים כי אין תקציב? חושבים שזה אולי מה שיעזור לשנות את מפת המנדטים?

זה הזמן למחאה אזרחית. רבים, סביר להניח, פשוט יבחרו לא להצביע מחמת המיאוס והייאוש וקשה להאשים אותם, אבל אלה שיצביעו וגם אלה שלא, צריכים להבהיר לפוליטיקאים, על ידי יציאה לרחובות ובכל דרך חוקית אחרת, שזו הפעם האחרונה. ושהפעם, לא משנה מה התוצאות, הם יצטרכו להקים ממשלה. להתפשר, להפר הבטחות בחירות ולהקים ממשלה. כי זה מה שהעם הכריע. העם רוצה ממשלה.