בשעת לילה מאוחרת באחד מימות השבוע התהלכתי בשכונה ירושלמית חרדית. לפתע הבחנתי בחמישה חסידים עם פאות ארוכות וחליפה ארוכה בהתאם, כשהם מסתודדים סביב בחורה חילונית שמבגדיה ניכר שאינה תושבת השכונה. האינסטינקט הראשוני אמר לי שיש פה כמה חרדים שמתנכלים לחילונית שלדעתם לבושה בלבוש "שלא הולם את המקום".

אולם, לשמחתי, כשהתקרבתי ראיתי מה באמת התרחש שם. התברר לי שהחסידים שכחו מפתחות בתוך הרכב ונותרו נעולים בחוץ, והאישה היא מתנדבת של עמותת "ידידים", שלמרות הקור הירושלמי, סייעה להם במשך דקות ארוכות לפרוץ לרכב ולהוציא את המפתחות. כאשר הבנתי שהכול בסדר ובשליטה, המשכתי לצעוד כשהקיפאון הירושלמי התחלף לרגע בחום של נחת וגאווה מהעם המיוחד שלנו.

בדקות ההליכה שלאחר מכן הטריד אותי דבר אחד. מדוע האינסטינקט הראשוני שלי גרס שכי מתרחש עימות? מדוע הייתה זו נקודת המוצא שלי? האם רוב המפגשים המזדמנים בין אוכלוסיות שונות במדינה מסתיימים בעימות, או שמא שכיח יותר שיתוף פעולה חוצה מגזרים, עדות ודתות? אירוע זה החזיר אותי לערב גשום בתחילת השבוע שעבר שבמהלכו אשקלון הוצפה. גם אני הוצפתי באותו ערב, הוצפתי בסיפורים מדהימים אודות התגייסות ועזרה הדדית של עמותות ואנשים פרטיים שהביאו אוכל ובגדים לתושבים, חילצו ילדים בסירות גומי ועוד. לאף אחד לא היה אכפת למי השני הצביע ומאיזה מגזר הוא הגיע.

אנו חיים בעולם קוטבי עם דיסוננס קבוע בין הווירטואלי - בו הכוח המניע הוא כוח הפילוג, השיסוי והשנאה ברשתות החברתיות, לבין המציאות האמיתית - בה כולם באמת חיים יחד, תקועים באותם פקקים, עובדים באותם מקומות ומבלים באותם קופות חולים וחדרי מיון. רבות דובר על השיח המפלג שלעיתים הופך אלים ברחבי המרשתת, ועל כך שבמציאות האמיתית אנשים לא היו מעזים להתבטא כך פנים אל פנים. זהו בדיוק הפער בין העולמות.

מאז פרוץ הרשתות החברתיות לחיינו הפוליטיקאים מתקשרים עמנו בעיקר באמצעות המדיה. מצב זה הביא אותם לאמץ שיח של שיסוי. האלגוריתם ניצח את השטח ועמו התפיסה שהעם מעוניין בפילוג בעוד שהמציאות היא אחרת לגמרי. בציונות הדתית הגדילו לעשות ומוכנים להתאבד פוליטית ולהישאר מתחת לאחוז החסימה, העיקר להישאר מפולגים ולא למצוא את המשותף.

המציאות, שבה פוליטיקאים מבליטים את השונה מתחילה לחלחל ולהשפיע עלינו, על הציבור. אסור לנו לשתוק נוכח המגמה המסוכנת הזו. כהורה וכאיש חינוך, שמדבר רבות עם בני נוער, אני תוהה לא פעם, כיצד אני אמור לדבר איתם על ערבות הדדית, אחדות ושיתוף פעולה, בעוד 120 חברי הכנסת שבחרנו, לא הצליחו למצוא 61 חברים שמוכנים לשבת יחד? איך אני יכול להגיד לבן שלי לשתף חבר במשחק בעוד נבחרי הציבור לא יכולים לפעול יחד במגרש הפוליטי?

לקראת מערכת הבחירות המתרגשת ובאה, חשוב להבין כי שיח של חיבור ושיתוף הוא צו השעה. לא כי הגענו לפילוג קיצוני בעם, אלא בגלל שהגענו לפילוג קיצוני בין מה שהעם רוצה ותמיד רצה, לבין מה שהפוליטיקאים שלנו חושבים בטעות שהוא רוצה. הגיע הזמן שנדרוש את המאחד מנבחרי הציבור, רק כך נמנע מערכת בחירות רביעית ונמשיך לצמוח ולשגשג כאומה. עלינו לזכור תמיד מתוך שנאת חינם חרב בית המקדש השני, ומתוך אהבת חינם ייבנה בית המקדש השלישי.

הכותב הוא מנכ"ל OU ישראל