מזון למחשבה: למרות הפרסום השלילי שקיבל השעמום, לתחושת חוסר הנוחות האיומה הזו יש שתי פונקציות אבולוציוניות משמעותיות שהובילו להתפתחותה. ראשית, ללא שעמום היינו מרוגשים מכל גירוי סטנדרטי בכל פעם מחדש. מטיפות הגשם שנופלות מהשמיים, מחתול שעובר ברחוב או מרכבת המגיעה לתחנה, מה שהיה שוחק את המערכת הקוגניטיבית והמשאבים המנטליים שלנו עד דק. מטרתו השנייה של השעמום היא לגרום לנו להבין שאנו מצויים בפעילות שאינה מהווה עבורנו אתגר, כך שהוא מניע אותנו לקחת חלק בפעילויות בעלות משמעות רבה מזו שאנו עוסקים בה כעת.
 
אנשים משועממים חושבים באופן יותר יצירתי מכאלו שלא חווים שעמום. מעבר לפונקציה האבולוציונית שלה, תחושת השעמום יעילה לעידוד חשיבה יצירתית. באחד הניסויים שבחן זאת, קבוצה אחת של נבדקים התבקשה להעתיק ידנית מספרים מספר טלפונים, ואילו קבוצה שנייה התבקשה לקרוא בקול את המספרים. בשלב השני נמדד שטף אסוציאטיבי, כמו מציאת מספר שימושים גדול ככל האפשר לחפץ כמו כוס או מהדק. ככל שהמטלה נתפסה כמשעממת יותר (קריאה נחשבת לפעילות פאסיבית יותר מהעתקה, ולכן נמצאה כמשעממת יותר), כך הגיעו הסטודנטים לפתרונות יצירתיים יותר.
 
חלונות פתוחים, קשב סגור. חוסר היכולת להכיל שעמום מתחיל בגילים הצעירים. בכל שנייה שבה הילד משועמם, הורים רבים, במקום להכיל את השעמום ולעודד את הילד למצוא תעסוקה בכוחות עצמו, מושיבים אותו מול מסך. זמן הצפייה בסוגי המדיה השונים נאמד בשבע שעות ביום ומצוי במגמת עלייה מתמדת.
 

היכולת להיות עם עצמנו ועם מחשבותינו היא יכולת נלמדת. אצל ילדים שאינם רוכשים את היכולת להיות עם עצמם, השעמום הופך לפחד הכי גדול. כתוצאה מכמות הגירויים שלהם נחשפים הילדים בו־זמנית בזמן הצפייה במסך, הם מפתחים תלות נואשת בגירויים חיצוניים לצורך סיפוק ועניין. כשאנו מקריאים לילד סיפור, הוא נדרש לעבד את הקול למילים, לבנות תמונה שלמה בראש ולייצר עולם פנימי - מאמץ שפשוט לא קורה כאשר הילד מול המסך.

טלוויזיה. צילום: אינגאימג'

 
תופעה זו אינה מאפיינת רק ילדים שגדלו עם מסכים, אלא נצפית גם באוכלוסייה הבוגרת, שלא זו בלבד שאינה מסוגלת להכיל מצב של חוסר גרייה, אלא שהקשב שלה מבוזר על פני מספר גירויים במקביל. אנו עובדים עם ממוצע של שמונה עד עשרה חלונות פתוחים בו־זמנית, עשר אפליקציות שמתחרות על הקשב שלנו, מרדדות את יכולתנו להתרכז ולא מאפשרות מיקוד פנימי.
 
שעמום הוא השער לנדידת מחשבות. חוסר עניין בסביבה המיידית מוביל לחיפוש עניין בסביבתנו הפנימית. במקום להגיב על גירוי חיצוני כמו אדם שנמצא מולי או צליל מהמכשיר הנייד, המוח מייצר גירוי המבוסס על תכנים מהפרה־מודע - כל המחשבות שאינן במודעות ברגע נתון אך זמינות לאחזור למודעות. בזה נכללים גם אירועים כמו הריב שהיה לנו אתמול בערב או הטסט לרכב שקיבלתי בדואר, וכן זיכרונות ומידע כללי ממאגרי הזיכרון.
 
במצב נדידת מחשבות אין פיקוח של החשיבה המודעת, מה שמאפשר לאסוציאציות ולקשרים חדשים להיווצר. חשיבה אסוציאטיבית היא קריטית עבור בני אדם, כי זה הזמן שבו אנו יכולים להתרחק מגירוי כמו מריבה שהייתה עם חבר, ומתוך המרחק לנסות להבין את הפרספקטיבה של הצד השני ולחפש פתרון יצירתי לבעיה.
 
מה קורה במוחנו בעת שעמום? רק לאחרונה התחלנו להבין את התופעה של נדידת מחשבות. נהוג היה לחשוב שנדרשת הוצאת אנרגיה מנטלית רק כאשר אנו עוסקים בחשיבה מאומצת ובעיבוד של גירויים, כמו למשל קריאת ספר, למידה לבחינה או התרכזות בהרצאה. פעולות אלו נשלטות על ידי רשת מוחית המכונה רשת הקשב הניהולי (executive attention network), אך מסתבר שכאשר הקשב מופנה פנימה, כאשר אנו במקלחת, ברמזור או חולמים בהקיץ, חלק אחר במוח, הקרוי רשת ברירת המחדל (default mode network), לוקח פיקוד על מוחנו. המוח אינו משתתק - הוא מוציא 95% מהאנרגיה המנטלית על יצירה טהורה של מחשבות שאינה בתגובה לאירוע חיצוני.
 
לכן המתנה לכך שהאור ברמזור יתחלף אינה בזבוז זמן. זה בדיוק הזמן שבו אנו מקבלים פרספקטיבה שלא מתאפשרת בלהט הרגע, שבו הנוכחות הפיזית והאמוציונלית של אדם אחר לא מאפשרת מרחק מהאירוע. במקלחת או בנהיגה המוח חווה את האירוע מחדש, ועושה שימוש במקורות פנימיים מגוונים - שהם הבסיס לתובנות ופתרונות יצירתיים.
 
אף שלהתבוננות פנימית יש גם צדדים שליליים ובקלות ניתן לקבור את עצמנו במחשבות מעיקות, נמצא שאצל רוב האנשים, כאשר הם מקבלים זמן לחשיבה ושיקוף עצמי, הם מנצלים זאת למציאת פרספקטיבה ופתרונות חדשים. ידוע למשל ש"ההוביט" בא לעולם כאשר ג'.ר.ר טולקין, פרופסור באוקספורד, קיבל לידיו כמות עצומה של בחינות בחופשת הקיץ. "זו הייתה מטלה שדרשה כמויות עצומות של זמן ואנרגיה, ולמרבה הצער היא הייתה משעממת עד אימה", סיפר פעם בראיון ל־BBC.
 
בעודו בודק את הבחינות, הוא הגיע לדף בחינה שהסטודנט השאיר ריק. הוא התענג על הרגע, ומחשבותיו החלו לנדוד. "אז שרבטתי על דף הבחינה, לא זוכר למה, 'בחור באדמה גר לו הוביט'". כך, מתוך רגע של שעמום, נולדה אחת מהקלאסיקות של המאה ה־20.
 
היכולת למיקוד פנימי ולנדידת מחשבות מצריכה תרגול, בעיקר אצל ילדים. ככל שהמוח יתרגל לסביבה של גירויים בלתי פוסקים, הוא יפתח תלות בגירויים אלה לצורך סיפוק ועניין, ופחות זמן יוקדש להתבוננות פנימית שכה הכרחית לגיבוש זיכרונות, תכנון העתיד, פתרון בעיות ונטילת פרספקטיבה נוספת.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה
tguvot@maariv.co.il