סקר שנערך בארה"ב ובאירופה העלה שרק אחת מכל שש נשים מוכנה להצהיר על עצמה כעל פמיניסטית, למרות ההבנה שפמיניזם פירושו תמיכה בשוויון זכויות ושוויון הזדמנויות לנשים. מעניין שכאשר נשאלו נשים אלו אם הן תומכות בשוויון הזדמנויות לנשים, 95% מהן הצהירו בלא היסוס שהן תומכות בו בפה מלא. עוד נמצא כי נכונותה של אישה להצהיר על עצמה כעל פמיניסטית היא תלוית מעמד: אחת מכל שלוש נשים בעמדות ניהול ובמקצועות צווארון לבן מגדירות עצמן פמיניסטיות, לעומת אחת מחמש נשים העובדות במקצועות צווארון כחול. ממצאים דומים בנוגע לנכונותן של נשים להצהיר על עצמן כפמיניסטיות נמצאו גם בסקר אנונימי שנערך בישראל.
מה הבעיה של נשים בימינו להיות מזוהות כפמיניסטיות? כמה מהשאלות הנפוצות שנשאל ידידו הטוב של האדם - גוגל - יכולות לשפוך מעט אור על חלק מהבעיה:
# האם פמיניסטית יכולה להזריק בוטוקס? 

האם פמיניסטית יכולה לגלח את הרגליים?
# האם פמיניסטית יכולה להבליט את הנשיות שלה?
# האם פמיניסטית חייבת לשנוא גברים?
מאז החלו פמיניסטיות לשרוף חזיות, אי־אז בתחילת הדרך, בראשית שנות ה־60, הפך הפמיניזם לשם קוד לאנטי־נשיות. מאז התפתחו סטריאוטיפים סביב המושג שהשתרשו עד היום, כמו ״פמיניסטיות לא שמות מייקאפ, לא מגלחות את רגליהן ולא מטפחות את עצמן״. בראיונות של נשים מקבוצות שיוך שונות בגרמניה ובבריטניה נמצא שהמונח "פמיניזם" מעלה אסוציאציות ישירות של שנאת גברים, של לסביוּת או של חוסר נשיות. אסוציאציות אלו, שנטמעו במושג, הפכו לגורם מפתח בדחיית התיוג "פמיניסטית".
אבל זה רק חלק מהבעיה. דימויים נוספים שנמצאו כמקושרים למושג הם התנהגות אגרסיבית כוחנית, צורת דיבור גברית, אובדן העדינות, הסתרת רגישות והסתרת אמפתיה. כאשר מתעמקים מוצאים שהפמיניזם הרדיקלי נתפס ככזה שנוצר על ידי נשים הנתפסות כדחויות וממורמרות, כאלה שהלכו למקום הקיצוני בשל דחייה על ידי גברים ולכן הן שונאות גברים בצורה קיצונית. למותר לציין כי אין לכך שום הוכחה או ראיה במציאות, אולם זה מוטיב חוזר בראיונות. נשים רבות הודו שהן לא מכנות עצמן פמיניסטיות כיוון שהן פוחדות שישייכו להן את התכונות הללו. 
בהיותנו בני אדם, יש לנו נטייה לצבוע את התפיסות שלנו בשחור ובלבן. ככה בנוי המנגנון הקוגניטיבי שלנו. מוחנו אוהב לחשוב ב"או... או", כי זה מקל עליו את תהליך עיבוד המידע. לכן אדם הוא או טוב או רע, או חבר או אויב. יש לנו קושי לחיות עם מורכבות, וזו הסיבה לסברה שאישה אינה יכולה להיות גם נשית וגם פמיניסטית.
חשוב להבין שסטריאוטיפים אלו לא התפתחו בוואקום. ניקח לדוגמה את חברת הכנסת מרב מיכאלי (העבודה־גשר), המקפידה ללבוש רק שחורים, פניה נקיות מאיפור ושערה אסוף. לטענתה, ביטויים אלו, או אנטי־ביטויים אלו, מבטאים חופש ושוויון: כמו שגבר אינו מתעסק באיך שהוא נראה, גם היא לא רוצה להתעסק בזה בכל בוקר. מעבר לזה, אין היא מעוניינת שיתעסקו במראה שלה: שיער הוא סמל למיניות, איפור מדגיש את תווי הפנים. בדרך זו היא מונעת את הפיכתה לאובייקט מיני, דהיינו רוצה לשחק בשדה של גברים כמו גבר ולא כמו אישה.
היא ורבות אחרות תרמו להתהוות התפיסה שאישה אינה יכולה להיות נשית, מטופחת, כזו שאוהבת לחוש נחשקת ומחוזרת - וגם פמיניסטית. התמונה הברורה העולה מממצאים אלו היא שפמיניזם אינו נתפס כסמל לשוויון הזדמנויות, אלא כסמל לאנטי־נשיות. 
מדוע פמיניזם מקושר לאגרסיביות ולמשטור דעות? נוסף על האסוציאציות האנטי־נשיות שדבקו במושג "פמיניזם" בשל מיתוג שגוי, יש עוד גורם המונע מנשים להזדהות עם המושג. מיעוט רדיקלי של נשים צובע את המאבק בצבעים כוחניים, לוחמניים, אנטי־גבריים ולא סלחניים, במקום להבין שאנחנו צריכות לגייס את הגברים, ולא להילחם בהם. בלי לקבל מינוי רשמי מאיש, הן ״לקחו בעלות״ על הפמיניזם. הן מונעות מנשים או מגברים האוחזים בדעות פחות רדיקליות משלהן להצטרף למעגל ומכריעות עבור ציבור שלם מה לגיטימי ומה לא. 
בשיחות עמן עולה שהן מודעות היטב למעשיהן אך טוענות שכדי להפר את הסטטוס קוו ולנער את הסדר הציבורי, יש צורך למתוח את המטוטלת עד הסוף; שללא שינוי קיצוני, דבר לא יקרה. זה מוביל לכך שבמקום שהמילה פמיניזם תעורר גאווה בנשים ותהיה לסמל לכל ההישגים העצומים שהושגו עד כה ושעוד נכונו לנו, הפמיניזם מקושר לכוחניות, למשטור דעות ולאגרסיביות.
הבעיה היא שהן לא מוכנות להתבונן במציאות ולראות שהמטוטלת, שהייתה פעם בצד המתירני, הגיעה היום לקיצוניות השנייה. נתבונן במה שקורה היום בארגונים עסקיים - מפגשים בין גבר לאישה מתנהלים בדלת פתוחה, גברים חוששים להחמיא לאישה, מנהלת מחלקת רווחה חושבת פעמיים לפני שהיא מארגנת מסיבות בריכה - הכל כדי שלא להיקלע למקומות שבהם הגבולות מטושטשים; הנחת היסוד היא שכל מפגש אינטימי הוא קרקע פורייה להטרדה מינית. נוצרה מציאות שמצד אחד גברים מפחדים להחמיא לנשים כדי שזה לא ייתפס חלילה כהטרדה, ומצד שני נשים נאלצות לוותר על המחמאות אף שאינן מפסיקות למחות על כך בחדרי חדרים.
אותה בעייתיות נצפית גם בתחום הכינוסים המקצועיים. לאחר שמספר ארגוני נשים החרימו כינוסים שלא היה בהם ייצוג שווה לנשים, מארגני הכינוסים דואגים לחפש נשים בנרות, העיקר שיהיה ייצוג שוויוני, בלי לחשוב לרגע כמה אבסורד זה שבמקום להעצים נשים, אנחנו דוחפות למסר ״תקשיבי, מותק, את כנראה לא מספיק מוצלחת כדי להשתתף בכינוס, אבל את אישה - אז תקבלי את ההזדמנות שלך על הטיקט הזה״ (באופן אישי, איני מכירה עלבון גדול מזה). ולא חסרות דוגמאות אחרות.
כשתנועת MeToo פרצה לתודעה לפני שנתיים, היה מערכון אחד של "ארץ נהדרת" שהדגים נהדר שכמו כל מהפכה אחרת, גם המהפכה הפמיניסטית לא הגיעה עם ספר הדרכה. במהלך פרזנטציה שמנסה השחקנית שני כהן להעביר, היא נקטעת פעם אחר פעם על ידי הגברים שמולה, ששואלים באגרסיביות הולכת וגוברת מה מותר להם להגיד בעידן הנוכחי.
הגענו לשלב במהפכה שבו צריך לעבור מ"מה אסור ומה מותר להגיד או לעשות", ולהתחיל לחשוב באיזו מציאות אנחנו רוצים לחיות: האם כזו שבה אישה מדברת בכינוס רק כי הוקצה לה מקום מיוחד לכך, או כזו שבה אנחנו אומרים לה: את יכולה להיות כל מה שתרצי, את יכולה להתחרות בכל גבר בזכות הכישורים שלך, היותך אישה או גבר אינו רלוונטי כלל.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה
tguvot@maariv.co.il