מעניין לראות איך איומי בית המשפט בהאג מצליחים להוציא מאנשי השמאל הישראלי את הנרטיב הימני. כבמטה קסם אלו הדוגלים בשפיטה חסרת גבולות, במתיחת זכות העמידה ובאקטיביזם שיפוטי, נסוגים מססמאות הנאורות השיפוטית אל הגישה השמרנית. 
הודעתה של התובעת בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, שיש מקום לחקירה נגד ישראל בעילה של פשעי מלחמה ביש"ע ובמזרח ירושלים, היא כה מרחיקת לכת ותלושה מהמציאות, עד כי היא מגבשת סביב מדורת השבט גם את נידחי השמאל. מי שנותרים בחוץ אלו ההזויים בלבד. אותם אנשי כת "שתי מדינות", המוכנים להתאבדות לאומית רק כדי לקדם אג'נדה מדינית שכבר פשטה את הרגל, והאנטי־ציונים החברים ברשימה המאוחדת וסובלים מבעיית נאמנות כפולה במקרה הטוב ומנאמנות לארגוני הטרור הפלסטיניים במקרה הרע.

אז מהם עיקרי הטיעונים של ישראל נגד "האנטישמים החדשים", המשתמשים בערכי הומניזם קיצוני עד כדי אבסורד כדי להחליש אותה בזירה הבינלאומית? לצד הטיעונים על היעדר אשמה - הנשענים בין השאר על ציטוטים של ראשי צבאות בעולם, המציינים את צה"ל כצבא המתקדם בעולם בכל הנוגע להטמעת דיני המלחמה בתורת הלחימה ובפרקטיקה של הלחימה - נשמעים בעיקר טיעונים מעולם הצדק הטבעי. 
הציבור הישראלי מתקומם לנוכח האכיפה הבררנית. תחושת חוסר הצדק אינה באה מזווית הראייה של הקוזאק שנתפס. הרי מדינות המבצעות פשעי מלחמה קשים וחמורים פועלות לעיני המצלמות באין מפריע. לא חסר תיעוד. ישראל, לעומת זאת, מפעילה את אמצעי הלחימה שלה באופן בררני ותוך שמירה על כללים ברורים של טוהר הנשק. מערכת המשפט בישראל מתעלמת מהאהדה הציבורית לחיילים שסטו אפילו סטייה קלה מהדרך ובאה איתם חשבון, גם בלי להזדקק לחוכמת הגויים בהאג. 
היותו של צה"ל הצבא המוסרי בעולם אינו בגדר ססמה. זאת מציאות חיים. עד כדי כך ידועה ישראל באורחותיה המוסריות, שצבאות מכל העולם באים ללמוד אצלנו כיצד ליישם הנחיות הדורשות הקפדה על כל תג בדיני המלחמה. צה"ל הטמיע ערכי מוסר מרחיקי לכת ופועל לאורם לא רק נגד צבאות סדירים אלא גם במלחמתו בארגוני הטרור. הערכים הם אותם ערכים. הביצוע אותו ביצוע. ההקפדה אותה הקפדה. האכיפה אותה אכיפה. 
אפילו ברמת ההתבטאויות חל שינוי. ביטויים נוסח ה"מכה הקלה בכנף" של דן חלוץ יצאו מהז'רגון וצה"ל למד גם להכיר בטעויות, לבקש סליחה ולהשתתף בצער על פגיעה באזרחים, תוך כדי תנועה. אימת בית הדין בהאג גדולה עד כדי כך שיש אפילו מי שחצו את קווי השכל הישר והאחריות. 
אם פעם הייתה הססמה "תדע כל אם עברייה שמסרה גורל בניה לידי מפקדים הראויים לכך", תרופת ההרגעה של האמהות, הרי שמאז כהונתו של בני גנץ כרמטכ"ל אפשר להחליף את התקליט המשומש הזה. גנץ נזהר כל כך בכבודו של בית הדין בהאג, שסיכן ביודעין חיי חיילים מחשש לפגיעה בתושבי סג'עיה. מה שחמור לא פחות מהמעשה היא העובדה שבכנס של ארגון שורת הדין ב־2015 הוא התפאר בכך. מן הסתם היה לו חשוב לייצא את המידע על התנהלותו לעיניים הפקוחות בהאג, אפילו יותר מביטחונה של האם העברייה. החשש מצו מעצר בינלאומי וזימון כפוי לחקירה פלילית אצל התובעת הראשית בבית הדין בהאג פאטו בנסודה והכפופים לה כנראה חזק יותר מהחשש מתגובת האם היהודייה על הפקרת הביטחון של בניה. 
כשהסכנה לאובדן חופש היציאה מהארץ והתנועה בחו"ל מרחפת מעל ראשי הצבא ומנהיגי המדינה - לא פלא שרבים מהם יוצאים חוצץ בקול רועם נגד האימפריאליזם השיפוטי בהאג. באופן יוצא דופן ואירוני לחלוטין, מי ששותפים לביקורת על חוסר הצדק המשווע והחריגה מסמכויות בית הדין הם אותם שופטים ושופטים לשעבר בישראל המקדשים את עקרונות האקטיביזם השיפוטי; אותם אלו שהפכו את החריגה הבלתי מוגבלת מסמכות למודל לחיקוי, שמי יודע אם בית הדין בהאג אינו נשען עליו בקבלו החלטות שערורייתיות. 
את מה שלא הצליחו לעשות לישראל בזירה הצבאית, הכלכלית והמדינית, בית הדין בהאג מנסה להשיג באמצעים משפטיים. האנטישמיות, שלא יכלה לנו בשואה, בחרמות כלכליים ובאין־ספור גינויים נבזיים באו"ם, מנסה לגזוז את מחלפותינו בכלים משפטיים, שמטרתם להצר את צעדינו במישור הביטחוני והמדיני ולחשוף את ישראל לסכנות קיומיות. אי אפשר שלא למצוא את ההקבלה בין הטיעונים השוללים את "ההפיכה המשפטית" בהאג לאלו השוללים אותה בישראל. אין מה לעשות, קונסיסטנטיות יש בימין - לא בשמאל.
אין תגובה
ברצוני לגעת שוב בנושא הכאוב של תקשורת הוגנת, או ליתר דיוק חוסר הוגנות תקשורתית בישראל, והפעם בעניין הנוגע אליי אישית. 
השבוע פורסמה בערוץ 13 כתבה מכפישה על אודותיי, שבה הוצגתי כשותף בחברה שנתבעה בארה"ב וכמי שנמתחה ביקורת על עדותו בגין תביעה שהוגשה נגדה מפי שופט בית המשפט בארה"ב.
בכתבה נטען כי האירועים קרו בהיותי נשיא בית הדין של הליכוד, המכריע בסוגיות חשובות בפריימריז, ובסופה אף נאמר כי בית המשפט בארה"ב מוטרד מכך שאדם שספג ממנו ביקורת יושב בדין בהכרעות פוליטיות פנים־מפלגתיות כה חשובות. בגוף הכתבה צוין כי הליכוד ועבדכם הנאמן לא הגיבו. 
הקטע האחרון נכון. לא הגבנו. אלא שהסיבה לכך הייתה שלא נתבקשנו להגיב. לא התקבלה לא אצלי ולא אצל הליכוד שום פנייה לתגובה. לו נתבקשנו להגיב, אני רוצה להאמין שהאייטם לא היה משודר. לפי תפיסתי, התמימה אולי, מטרתה של פנייה לתגובה היא לא רק לצורך כתיבת שורות מספר בתחתית האייטם אלא ניסיון לברר את האמת. 
לו הייתי מקבל בקשה לתגובה היה מתברר לערוץ 13 כי מדובר בתביעה שהוגשה בארה"ב נגד חברה ציבורית שמעולם לא הייתי שותף בה. זומנתי להעיד בעת ששימשתי כיו"ר מועצת המנהלים של החברה, וזאת על אירועים שקרו שנים אחדות לפני שהתמניתי לתפקידי. הזימון למתן העדות נעשה כמהלך הזוי של הצד שתבע את החברה שבה כיהנתי. לפי דרישת עורכי הדין של החברה, שהתנגדו עקרונית למתן העדות, העדתי בשפה העברית. התרגום היה רצוף טעויות והשופט לא התיר לעורך דינה של החברה לתקנן, וכשזה התעקש, הרחיק אותו מהאולם. 
לדיון היה פרוטוקול המשקף את הדברים. בשיחה עם הכתב - לו הייתה מתבצעת שיחה כזאת - הייתי מוסיף עוד מספר נקודות מבהירות שכנראה היו מקלקלות את הסיפור לחלוטין. ייתכן שבגלל זה לא התקיימה שיחה כזאת. ולגבי הסיפא של הכתבה, לא ידעתי אם לבכות או לצחוק: שופט בארה"ב מוטרד מהליכי שיפוט פנים־מפלגתיים בישראל? זה נראה להם הגיוני?!
tguvot@maariv.co.il